בשנת 2002, אחרי קריירה מצליחה בת 20 שנה בעולם העסקי, החליטה קוני דקוורת (Connie Duckworth) לפרוש מעבודתה ולהתמסר לגידול ארבעת ילדיה. פגישה מקרית עם חבר שעבד בממשל של הנשיא האמריקני ג'ורג' בוש, הביאה אותה למשלחת האמריקאית הראשונה שיצאה לקאבול אחרי נפילת הטאליבן – בינואר 2003.
עוד ב- Onlife:
- היזמיות הישראליות ששינו את העולם
- הגאדג'טים המדליקים שאתם פשוט חייבים לאוטו
- מה עובר בראש שלכם כשאתם מקבלים החלטות משמעותיות?
- האישה שפיצחה את הקוד ויודעת מה נשים רוצות באמת
דקוורת' (57) שהייתה, בין השאר, שותפה בכירה בגולדמן סאקס, כיהנה בחבר הנאמנים של בית הספר וורטון לעסקים, והאישה הראשונה שכיהנה כיו"ר מועצת המנהלים של אוניברסיטת נורת'שור באילינוי – לא ידעה שהנסיעה הזו תשנה את חייה.
באחד המפגשים האחרונים של המשלחת בקאבול, אותה תיארה דקוורת' כ"ברלין לאחר סיום מלחמת העולם השנייה", הגיעו חבריה למבנה ששימש כבית ספר בתקופה הסובייטית. המבנה שהיה חסר חלונות ודלתות ופרוץ לרוחות, והיה ביתם למאות אלמנות ויתומים. עיניה של דקוורת' פגשו בעיניו של אחד היתומים שרץ החוצה לקור המקפיא של ינואר כשלרגליו כפכפים בלבד והוא לבוש בלויי סחבות.
"זה היה הרגע המכונן עבורי, הרגע שבו ידעתי שאני צריכה לעשות משהו כדי לעזור לנשים ולילדים האלה", היא מספרת. "הבן שלי היה אז בגילו של הילד הזה, הרגשתי שאני יכולתי להיות אחת האלמנות האלה. כל אחת יכולה להיות".
ביוני 2004 הוקם ארגון ARZU (תקווה) כארגון ללא מטרות רווח, כשהמימון הראשוני עבור פעולתו התקבל מה-USAID (הארגון הממשלתי האמריקאי לפיתוח בינלאומי). הארגון שם לו למטרה ליצור מקורות תעסוקה לנשות אפגניסטן בביתן, בין השאר באריגת שטיחים, וכך לאפשר להן עצמאות כלכלית ויכולת לפרנס את משפחותיהן. פעילותו החלה באופן רשמי בשנת 2004 בניו יורק עם הצגת האוסף הראשון של השטיחים פרי ידן.
"לא מעוניינים בתרומות כאידיאולוגיה"
דקוורת' שמכהנת כיו"ר פרו בונו ב-ARZU מסבירה שלמרות שהארגון מאפשר לאנשים המעוניינים לתרום לו זיכוי מס על התרומה, ולמרות קיומם של תורמים עיקריים שתומכים במטרות שלנו, אבל זו לא המטרה העיקרית. "אנחנו שמחים לקבל תרומות, אבל אנחנו לא רוצים לגייס תרומות באופן אקטיבי. אין לנו אפילו תפקיד כזה בארגון. זה קודם כל ארגון חברתי".
הארגון הוא אומנם ללא כוונת רווח, אבל המטרה היא שבאמצעות השטיחים והמוצרים הנוספים כמו למשל, מטהרי מים ביתיים, עוגות ועוד, אפשר יהיה לממן את פעילויות הארגון. "50% מההכנסות שלנו כיום הם ממכירת המוצרים, וממענקים של ארגונים אפגניים וה-USAID, אנחנו מקווים שבתוך שנה נגיע לאיזון כלכלי. כלומר, כל הרווחים יוחזרו באמצעות תוכניות נוספות ובמועסקים חדשים", אומרת דקוורת'.
האם קשה לשכנע את הנשים האפגניות להשתתף בתוכנית?
ההיפך הוא הנכון. כשאנחנו מתחילים פרויקט אנחנו ניגשים לכך ברגישות רבה ביותר. אנחנו מקפידים על רגישות תרבותית ומקפידים לערב את כל מי שחשוב בכפר, החל מראש הכפר ועד למשפחתה של האישה. חשוב לנו מאוד להעניק כבוד לכל מי שצריך.
ARZU מעניק למשפחה ולאישה "חבילה משולשת" של הטבות: העצמה כלכלית, חינוך וטיפול רפואי אם צריך. כלומר, אנחנו מקבלים התחייבות מהמשפחה שילדי האשה שנכנסת לתוכנית ועובדת יילכו בקביעות לבית הספר, וכן שהיא עצמה תשתתף בלימודי קרוא וכתוב במרכז שאנחנו מקימים בכל כפר.
דוגמת שטיחים שהנשים באפגניסטן אורגות
בכל כפר שאנחנו מגיעים אליו, אנחנו מקפידים על בדיקה מדוקדקת של השטח. בדרך כלל אנחנו עובדים בכפרים בצפון ובמרכז. אחד הכפרים שאנחנו עובדים בו לא מעט, הוא במיאן (Bamiyan) הנמצא בשליטת שבט החזארה. הם שייכים למיעוט השיעי, אבל אולי בגלל זה הם פתוחים לרעיונות חדשים ושם אנחנו עורכים את כל הפיילוטים שלנו.
מושלת הכפר היא אישה, וגם זה תקדים. היא מושלת הכפר הראשונה באפגניסטן מזה 5,000 שנה. בביקור שלי בשנת 2004, כשהיא כבר הייתה מושלת, נפגשתי איתה ויש בינינו מערכת יחסים טובה. באופן עקרוני האסטרטגיה שלנו היא להבטיח מעט ולעשות יותר, כי דברים לוקחים הרבה זמן; כיוון שיש כל כך הרבה הבטחות על ידי גורמים בילאומיים, אבל כלום לא נעשה.
כמה הנשים מרוויחות?
בממוצע הן מרוויחות כ-1,200 דולר לשנה, כשהשכר הממוצע באפגניסטן עומד על 300 דולר. אבל מדובר פה על הרבה יותר מכסף. זו התפיסה של עצמאות כלכלית.
התוכנית שמשנה לנשים את החיים
"בגלל הרגישות התרבותית והצורך להתייחס לכל מקום בקודים ובחוקים המקומיים להצלחה מירבית של הפעילות שלנו, אנחנו מעסיקים צוות מקומי בלבד. יש לנו רק אישה אחת שהיא אפגנית-אמריקאית, שבגיל 60 החליטה לחזור לאפגניסטן כדי לעזור בשיקום החברה. הידע הזה, הוא זה שמאפשר לנו את היכולת לקבל את הסכמת המשפחות ביתר קלות וכמובן את הסכמת הנשים. בכל הזמן שאנחנו שם, לא נזקקנו לליווי צבאי בניגוד לארגונים בינלאומיים אחרים, כי אנחנו לא מושכים תשומת לב מיותרת.
"אנחנו מקפידים להעסיק אנשים מכל השבטים (אפגניסטן היא חברה רב שבטית) ומשתי הדתות המרכזיות (סונה ושיעה) אנחנו עובדים עם אנשים בספקטרום רחב של דת ושמרנות. כמו כן, בגלל שאנחנו רוצים להיות מתואמים עם הקודים החברתיים, יש לנו גם מנהלת אישה וגם מנהל גבר לתוכנית. הגבר מפקח על הגימור של השטיחים, שזו בעיקר עבודה גברית. זו חברה שמרנית, ולכן לטובת העניין, הגבר הוא זה שמתנהל מול משרדי הממשלה, והאישה (שהיא, כאמור, אפגנית–אמריקאית) מפקחת על התוכנית החברתית ועובדת מול ארגונים חברתיים שאין להם בעיה עם נשים בעלות סמכות.
"נשים רבות אמרו לנו שההשתתפות בתוכנית העניקה להן ערך מוסף מלבד היכולת שלהן להתפרנס ולפרנס. הם מסבירות לנו שהן יכולות פתאום לקרוא שלטים של חנויות, לקרוא מה כתוב על תרופות, למצוא כתובות בעיר. הערך שלהן עולה בעיני עצמן ובעיני המשפחות שלהן.
זה המקרה של קרמט, בת 26, שחיה עם ההורים שלה וחמשת אחיה. היא הצטרפה לפרויקט כבר ב-2004. כשהטאליבן היו בשלטון, אבי המשפחה נפגע בעינו מרסיסי טיל תועה. ובעצם המשפחה נותרה ללא מקור פרנסה. עכשיו, קרמט ואמה אורגות שטיחים ומפרנסות את כל המשפחה. היא מספרת כי לפני שהתחילה לעבוד לא היה למשפחה מה לאכול במשך ימים שלמים. "אחותי הייתה בוכה מרעב, לא היה לנו מה לתת לה".
היא מוסיפה: "עד אז אחיותיי ואני אף פעם לא היינו בית ספר. עכשיו אנחנו משתתפות בשיעורים, אפילו בהתלהבות. עד שהפרויקט התחיל, היינו עצובים וכעסנו על תנאי החיים שלנו, עכשיו אנחנו מאושרים".
גם טאווס, בת 53, אם לשישה ילדים שחיה עם בעלה ומשפחתו וסובלת מדלקת פרקים לא יכלה להרשות לעצמה לגשת לטיפול רפואי – עד שהצטרפה לפרויקט. אחרי הצטרפותה תנאי החיים של משפחתה השתפרו לאין ערוך. היא הלכה לרופא, אבל אחר כך קנתה בגדים לילדיה, רהיטים לבית, ועכשיו מתכננת את חתונתו של בנה.
מדוע הפנייה בפרויקט היא דווקא לנשים?
כל המחקרים מצביעים על כך על זה שנשים הן אלה שבונות קהילה, אם אישה מרוויחה כסף היא תחנך את הילדים שלה וגם תתן לקהילה. נשים נותנות לקהילה, וגברים מוציאים על עצמם. לא חשוב באיזו תרבות, האמהות רוצות את הטוב ביותר עבור ילדיהם, שיהיו להם חיים יותר טובים. זו אמת אוניברסלית.
בפרויקט יש נשים שהן מפרנסות יחידות ל-15 אנשים במשפחתן. על ידי זה הן מועצמות ומקבלות למרות השמרנות ולמרות הסייגים מעמד אחר. על פי ניסיוני במהלך השנים, יש תהליך קבוע בניהול הכספים אצל הנשים העובדות. בשנה הראשונה הן קונות אוכל, בשנה השנייה מחזירות חובות (כי לכולם יש חובות), בשנה השלישית הן קונות מותרות כמו אופניים, בגדים חגיגיים לילדים, רדיו. למרות שמה זה בעצם מותרות? מעבר לעובדה שזו שאלה פילוסופית, זו גם השאלה מה אני יכולה או רוצה להרשות לעצמי.
אבל השינוי הגדול שכולן מדברות עליו, הוא היכולת לקרוא ולכתוב. זה מביא אותן למקומות בחיים, שהן לא חשבו שיוכלו להגיע אליהן. מעבר למצב הכי בסיסי של קריאת שלטים ברחובות. קריאת תוויות של תרופה, מדובר ביכולת לכתוב את השם שלך. יש אישה שאמרה לנו שהיא קוראת שירה.
ב-2003 כתבת ספר על העצמת נשים והדרך שלהן להשתלב במערך הכוחות הגברי. האם דברים השתנו מאז?
לא ממש. כי יש אמת אחת שהיא נכונה תמיד, כשנשים מועצמות כלכלית הן הרבה יותר חזקות בכל תחומי החיים. הכנסה קבועה יוצרת מעמד. זה עניין של חשיבה, לדעתי הדבר הראשון שצריך להעניק לאדם כדי שיוכל לנהל את החיים שלו זה תעסוקה. בכסף שהוא מרוויח הוא יכול לקנות אוכל, חימום? וכו'. אלה חלקים מהפאזל, ואם אחד מהם חסר, אז הכל קורס.
אני יודעת שמומחי חינוך טוענים שחינוך קודם לכל, אבל לדעתי אם יש עבודה, יש כסף, ובכסף אפשר ללכת ללמוד. זו שאלה של תפיסה. זה בדיוק מה שאנחנו עושים באפגניסטן. ואפשר לעשות את בכל מקום אחר בעולם, תלוי במגבלות התרבותיות והחברתיות שם.
האם אתם יכולים להעניק תעסוקה לכל הנשים שמבקשות?
האפשרויות הן אינסופיות. כיום אנחנו מצליחים לתת עבודה ל-1,375 נשים בגילאי 15 ומעלה שמפרנסות כ-4,000 איש באופן ישיר. עד גיל 15 אנחנו מתעקשים שהן יילכו לבית ספר. יש לנו רשימת ממתינים של אורגות, שרוצות לעבודה, כשנגיע לנקודת האיזון נוכל למכור הכל. אנחנו משתדלים שתהיה להן תעסוקה במשך כל השנה ועכשיו הרחבנו את אפשרויות התעסוקה מאריגת שטיחים הנמכרים הן באפגניסטן והן בארה"ב, למוצרים נוספים.
שטיח תוצרת אפגניסטן
איזה מוצרים נוספים הנשים יכולות לייצר?
באופן עקרוני מה שמנחה אותנו ואת כל המוצרים שלנו זה חוק בסיסי אחד, Don’t plug in (ללא חשמל) כך הנשים יכולות לעבוד ולייצר את המוצרים הללו בתנאים הקיימים. הרי אנחנו לא יכולים לחבר כפרים לחשמל. כך למשל, לימדנו את הנשים לייצר דלק בייצור עצמי. (מוצר שלא קיים כלל במדינה הזו). הנשים לוקחות נייר ממוחזר, והופכים אותו בעזרת תהליך בעירה לדלק. 12 נשים למדו את הטכניקה הזו השנה. הם הכינו 75 אלף גלונים, וזה הספיק לכל המתקנים שלנו של הארגון שלנו לכל החורף.
אנחנו מכשירים עכשיו 40 נשים נוספות, ואנחנו רוצים למכור את הדלק למשרדי הממשלה הרשמיים. אגב, הנייר הממוחזר בא מהשגרירות האמריקאית בקאבול. טון שלם של נייר שאחרת היה הולך לאיבוד.
תוכנית נוספת היא ללמד אותן לגדל ירקות בגינות הביתיות שלהן כשלב ראשון, ובשלב שני, גם לשמר אותן. אנחנו מלמדים אותן ליצור בעצם את "גינת הניצחון" שלהן.
בנוסף, הכשרנו 12 נשים לעשות פילטרים למים ממכשירים פשוטים, כל פילטר עולה 18 דולר, בסכום פעוט כל בית יכול לשתות מים נקיים, אבל הם לא יכולים להרשות לעצמם. אנחנו נסבסד אותם וכשנוכל לעמוד בזה כלכלית נייצר עוד ונפיץ לכל מי שיכול להרשות לקנות את המכשיר.
האם אפשר לבצע את התוכנית הזו גם במדינות אחרות?
ללא ספק, אבל כמובן שזה תלוי ברגישויות התרבותיות בכל מדינה ומדינה. הצורך לפרנס ולהתפרנס ולהיות עצמאית כלכלית, קיים בכל מקום, גם בקרב נשים בעולם המערבי.
הצבא האמריקאי לומד מהנשים
דקוורת' מספרת כי יום אחד הופתעה לקבל טלפון מהצבא האמריקאי. "הוזמנתי על ידי המארינס כדי לדבר על הפרויקט שלנו, כיוון שיבינו כיצד אפשר להכשיר כח אדם מקומי ולתת לו כלים לשקם את חייו. המוטו שלי הוא שלימוד העבודה, כמו למשל, אריגת שטיחים היא רק תחילת התהליך. צריך ללמד את הנשים איך להמשיך ולהתפרנס, איך לנהל את הכסף, לחסוך ועוד".
אחרי ההרצאה ונסיעה משותפת לאפגניסטן, הוחלט שאנחנו מייצרים ביחד צמידים מחומרים של מצנחים, באותה מתכונת עסקית כמו השטיחים. אנחנו מקווים למכור מיליון צמידים כאלה, פנינו לארגונים ולמפורסמים, כדי שיפיצו את הצמידים הללו. ההיענות היא מטורפת. אגב, רק מייצור הצמידים האלה נוצרו 115 עבודות חדשות.
אחרי ההרצאה ושיתוף הפעלה עם המארינס, הוזמנתי לווסט פוינט להרצות בפני הצוערים והקצינים הבכירים. מסתבר שהם מעוניינים בפיתוח דוקטרינה של פעילות כלכלית באזורי עימות, שם אי אפשר לפתח פעילות כלכלית מסורתית. הארגון שלנו נמצא בחוקי היסוד של התוכנית. זה כבוד גדול עבורי.
מה החלום שלך?
אני חולמת לטווח קצר. החלום שלי הוא שהמודל יהיה רווחי, כי יש כל כך הרבה מה לעשות. ובעוד 10 שנים, הארגון יתנהל מעצמו ויעזור לכל כך הרבה נשים בכל העולם.