אני אישה (מ)בוגרת (אוטוטו 48), יש אומרים (הילדים שלי, למשל) שאני מתקרבת לגיל שבו לפתוח דף פייס בוק זה פתטי, או ניסיון לעקוב אחר טרנד מיותר (בן זוגי, למשל).
בתור פמיניסטית (מה זה קשור, למה את דוחפת את זה לכל מקום?) עמדתי בגבורה עד כה, בכל התירוצים שיכולתי לומר- שאני אדם גמישה, מודרנית, מעודכנת העוקבת אחר האופנה (גם אם כמה צעדים מאחור), שחשוב לי לראות איפה מצ'(ש)וטטים ילדי, שזה יכול לקדם את המרכז אותו אני מנהלת (יכול? תרשמו מרכז ד.פ.נ.ה התוכנית ללימודי מגדר, אוניברסיטת בר אילן- השתלמויות הכשרות, ימי עיון סמינרים וקורסים), והיו לי עוד כמה תירוצים…
אלא שאלה הלכו והתאדו עם חלוף הזמן.
ואז ברגע של הכרה, כשנגמרו לי ההסברים לשאלה "למה לא?" לא עלתה לי תשובה אחרת מלבד "דווקא בגלל שכולם מצפים ממני", וזו מעידה, עשרות מונים, על כך שאני תקועה בגיל התבגרות (שזה מצב מוזר- מצד אחד אני מורדת אם אני לא פותחת, מצד שני אני פתטית שמתנהגת כמו מתבגרת אם אני כן. איך שלא יהיה טוב אי אפשר לצאת מזה, מסתבר) אז, פסחתי מעל שני הסעיפים הכתובים לעיל, ופתחתי לפני שלושה שבועות דף.
ובאחת הפכתי למהגרת אל תוך תרבות ה"פייספירה"..
בניתי לי את ה"פרופיל שלי", מבוסס על הון אנושי שרכשתי בדי עמל, כזה שיתאים למרחב. כמובן- פונה שמאלה. (תמיד הצד הזה היה יפה לי יותר) אז קצת מתחתי את הצוואר (שלא יראו את הפימה שגדלה מעט) והזזתי את הראש (שלא יראו את האורך של האף. ידעתם שאף ממשיך לגדול?) נשבעת לכם שהוא לא היה כזה ארוך כשהייתי בת עשרה.. ולא אני לא משקרת. (לפחות לא באופן כרוני).
והראיתי את עצמי.
נו טוב. ו..מה. תרצו לשמוע שגיליתי את העולם? שכולם חיכו לי שם? שמצאתי את החירות או את השעבוד, את הגאולה או את הבלוף הגדול?
אז כמו תמיד, האמת לא שוכנת בקצוות (אח..איזה משפט בוגר..)
אז כן, גיליתי הרבה חברים משכבר הימים, שהיה נחמד לראות מה קורה איתם היום. ובודאי עוד אגלה אחרים, נעביר קצת הרהורים על הזמן שחלף, והנה, גם לנוסטלגיה הזו, יש זמן תפוגה, והגל יחלוף בקרוב.
ראיתי תמונות של בן של בן דוד שמתחתן בניו יורק, ובת של בת דודה שרוקדת למצלמה, תמונות של הבת מהצבא, ושל אחרת מהטיול. התרגשתי. מחאתי כפיים בהתרגשות, נפעמתי. ונו?
אספתי חברים. נשבעת לכם שפתאום יכולתי להבין את התחרות שניהלו פעם שני חברים באזכרה של חבר אחר, למי יש יותר. אז כשהייתי עוד בתולת פייס בוק, לא הבנתי על מה הם מדברים, הבטתי בהם נאבקים מילולית, משועשעת מלראות איך (אני מכירה אותם מכיתה א') כלום לא השתנה, מלבד הכרס והקרחת. עכשיו אני מבינה איך אפשר בקלות, להישאב לתחרות הטיפשית הזו.
ואז גיליתי את העדכון, והתגובות. שיתפתי, הגבתי (זכרו אני בסך הכול שלושה שבועות, תודו שיש הספק) בכל זאת יש לי חיים מחוץ ל"פייספירה" הזו. (יש?)
התאמנתי בהעלאת תמונות, חלקתי דעות, שליחת הודעות, צ'אט, ושליחת הודעות בו זמנית (זה לא פשוט, נסו), הצעתי חברות, אישרתי חברות, נדחיתי מחברות. לא חוויתי כזו אינטנסיביות בחיי החברה שלי מאז הגעתי לגרעין נח"ל לפני… נו לפני הרבה שנים.
והאור הגדול טרם נראה לי.
ואני לא יודעת אם ייראה.
אני מבינה שיש פה פוטנציאל גלום. אך טרם עמדתי על טיבו.
ההתמכרתי? לא.
ההשתעבדתי? לא יודעת, אולי, בואו רגע נערוך ביחד בירור ל מושגים "שיעבוד" ול"חירות", ונראה … מה לא? בטח שלא… חופרת שכמותך (מה את חושבת שפה זה עוד שיעור פילוסופיה שלך?)
עכשיו אני צריכה להתרגל לקודים של אמירת הלייק (ולא סיגל, לא אומרים לייק, עושים לייק). אז עשיתי לייק.
לייק לשואה (הרשמית, זו של היהודים), לייק ליום הזיכרון (הרשמי- זה של היהודים) לייק לשואה של הפלסטינאים (קוראים לה נכבה, ואסור להזכיר את זה כי יש איזה חוק ליברמני בעניין) ולייק לשואה של הארמנים (פעם אסור היה ללמוד את זה בבית ספר, בגלל שהיינו חברים של הטורקים, עכשיו ואנחנו כבר לא חברים שלהם, אז החוק שיזמה זהבה גלאון, עבר) עשיתי לייק לקצב (לכלא לאלתר), ולייק לצדק חלוקתי (אפילו שאני קיבוצניקית נדל"ן), ועוד לייקים לכל מה שמסתדר יפה עם הפרופיל (יש שם הרבה זהויות שצריך לתקף, בצד שמאל הזה, וזו המון המון עבודה).
ובינתיים, כל השפה שלי עברה קיצור, רידוד ושימוש בסימנים. מה שמאריך אצלי, באופן מוזר ביותר, את זמן הכתיבה (אצל הבנות שלי זה דווקא מקצר בהרבה). אבל, כבר אמרתי – אני מהגרת, ועל כן צריכה להתאמן על רכישת השפה החדשה, להבין את הקודים הקיצורים והסלנג.
ועד שאחליט אם אני נטמעת בתרבות הזו, או מתאזרחת בה כסוג ב' (נגיד כמו ..לא ללא נגיד זה לא יפה) אז אני אתאמן קצת עליכם, ברשותכם..