ארה"ב נתפשת כערש הליברליות וזכויות וחירויות הפרט, והנה חוק המקודם כעת בטנסי ושנועד למנוע אזכור או דיון בהומוסקסואליות בחטיבות הביניים מראה כיצד הליברליות נעצרת בזכויות אוכלוסיית ההומואים, לסביות, טרנסג'נדרים, ובי-סקסואליים (להט"ב). רבים יאמרו שהמצב בארץ טוב מבטנסי. הם צודקים, אך לא בהרבה.
עוד ב-Onlife:
- בין 5 הנשים של השבוע: שר, שחוגגת יום הולדת
- הדוגמניות השדופות ייעלמו – אבל לנו עוד יש עבודה
- איך משחררים את הנשים באפגניסטן? נותנים להן את הגישה לכסף
המצב הקיים בארץ פוגע ומסכן בני נוער אלו, הם מהווים מטרה לבריונות, לחוסר לגיטימציה, ובשל חוסר הקבלה – עלולים להידרדר לכדי שנאה עצמית ולפגיעה עצמם. אומנם משרד החינוך והעומד בראשו, גדעון סער, הוציאו חוזר מנכ"ל המנחה מנהלי בתי ספר לעסוק ביום הבינלאומי נגד הומופוביה בתכנים הקשורים לקהילה אבל זה עדיין לא אומר שבתי הספר מקיימים את ההנחיות. אני יודעת שלא – והמקרה האישי שלי מעיד על כך.
לאחר יציאתו מהארון של בני הבכור מושיק, נחשפתי לסבל הרב שהוא חווה בשנות לימודיו בתיכון בצפון ת"א. בשנים אלו הוא מאוד הסתגר, התכנס, והתרחק מאתנו. הרגשתי שמילד משתף ופתוח הפך למרוחק, עצוב ומופנם. אביו ואני חשדנו שאולי מושיק שלנו הוא הומו אך לא היינו מסוגלים לדבר איתו על כך.
בית הספר לא היה שם עבור בני
חשנו מועקה קשה, אך מושיק – שלא היה מסוגל לשתף אותנו במה שעובר עליו בבית הספר – סבל מכך הרבה יותר. לאחר שהוא "יצא מהארון" ולאחר שיחות ארוכות עמו נחשפתי לכל מה שעבר, ולבד. בדיעבד ועם הרבה כאב הבנתי שלא היינו שם בשבילו כהורים ומשפחה. ומתברר שגם בית הספר וכל הצוות המנהל לא היה שם בשבילו.
חשבתי לעצמי אילו רק היה הנושא מדובר בבית הספר כמה זה היה עוזר לבני; איך היו נחסכים ממושיק כינויי גנאי, הבריונות והאלימות מילולית מצד חבריו לספסל הלימודים. לו רק היו המורים מדברים על הנושא ונותנים לו גב הוא היה יכול להתייעץ ולקבל לגיטימציה למי שהוא ולא לחוש רדוף ומנודה.
ייתכן שהיה לו אז הכוח לחשוף את סודו בגיל התיכון ולא רק בגיל 20 פלוס ולחסוך לו ולנו את כל הסבל של חשדות, נידוי ובדידות.
זה שהשר אמר – לא אומר שיבצעו
ההנחיה של שר החינוך לדבר על הנושא בבתי הספר היא צעד בכיוון הנכון. אך בפועל הכניסה לבתי הספר היא קשה ותלויה בעמדות האישיות של מנהלי בתי הספר ושל היועצות. הנערים והנערות הנמשכים לבני מינם יודעים זאת, וההשלכות קשות. כך עלה גם ממחקר שנערך על ידי "איגי", ארגון נוער גאה, שגילה שתלמידים הנמנים על הקהילה הגאה אינם חשים שבתי הספר הם מקום בטוח ומקבל עבורם.
כשהתוודעתי למה שבני עבר החלטתי לפעול כדי להקל על ילדים אחרים שנמצאים ב"ארון" וחווים יום-יום אלימות מילולית ופיזית בבית הספר ובפעילויות השונות. רציתי למנוע מילדים שהם פחות חזקים ושסביבתם יותר מנוכרת להגיע למצבים אובדניים. הבנתי שבתי הספר הם אלו שממשיכים להנציח את "הארון", את הקשיים, הבדידות והמצוקות של ילדים כמו בני. אז פניתי למנהלת בית ספרו של מושיק כדי לאפשר הסברה ודיון בנושא.
הייתי בטוחה שהעובדה ש-4 ילדיי למדו בבית והקשר הטוב עם הסגל יסייעו לי לגרום למנהלת להבין את הצורך בכך. למרות ניסיונותיי – ושוב ושוב נדחיתי על ידי האנשים שאמורים להיות אמונים על ביטחונם של ילדנו. למרות חוזר המנכ"ל, למרות הקשר החם עם בית הספר, ולמרות נחישותי – נטרקה בפני הדלת.
על "הנושא הזה" לא מדברים
אני נתקלת בסירוב האוטומטי הזה גם במסגרת התנדבותי בעמותת תהל"ה הנותנת תמיכה להורים שילדיהם נמנים עם הקהילה הגאה. כשאנו מבקשים לבוא לספר את הסיפור האישי שלנו: בחוגי בית, בחוגים של ויצ"ו, בחוגים של הורים, התשובות שאנו מקבלים הן לרוב קשות ביותר, החל מסירוב מוחלט דרך האמירה שעל הנושא "הזה" לא מדברים ועד טריקת טלפון.
רק לפני כמה ימים ביקשנו לחלק חומר אודות פעילותנו ולהשתתף בכנס שעוסק בתחום הנוער שאמור להתקיים באחת הערים במרכז הארץ – וזכינו לתגובה מקוממת. המארגנים טענו שצריך לבדוק אם אפשר להכניס את "הפתולוגיה" הנ"ל במסגרת הכנס.
כך גם כשרצינו לפרסם מודעה באתרי מרצים, התשובה הייתה "עקב הנושא עליו אתם רוצים לדבר אנו נצטרך לבקש אישור מכל המרצים האחרים המופיעים באתרנו". אני כבר לא מופתעת מהתגובות, רק עצובה מהן.
המחיר כבד: האושר של ילדנו
קיומה של קהילה להט"בית מהווה סדין אדום עבור רבים מנבחרינו ומובילי דעה לא מעטים – והם יוצאים נגד הקבלה של הנטייה ושל הומואים, לסביות טרנסג'דרים ובי-סקסואליים בכל מסגרות החברה. מעשיהם עולים באושרם של ילדנו. הם עלו גם באושרו של בני הבכור במשך תקופה ארוכה, ארוכה מדי.
יש שייתלו בתירוץ שלא צריך לדבר על דברים כאלו בגיל "צעיר מדי". שטויות. ילדנו עוברים חינוך מיני עוד בכיתה ו', ואינם עיוורים לגבי המתרחש בחוץ. התעלמות מקיומה של שונות יוצרת אי לגיטימציה כלפי נערים כמו בני הבכור, היא זו שמאפשרת את כינויי הגנאי, את הבריונות הפיזית ואף את האיום על חייהם.
זכרו, הרצח ב"בר נוער", שהתרחש בלב ליבה של תל אביב, הכל כך סובלנית, הוא פועל יוצא של שנאה ואי קבלה של הקהילה. חינוך נכון עשוי למנוע את הרצח הבא, אם לא בטנסי – לפחות בארץ.
הכותבת, ניצה סקאל, היא מנחת קבוצות הורים בעמותת תהל"ה.