ארוחת ערב בית משפחת גריבי – משפחתי היקרה. בעלי קורא לנו שבט הגריבים: סבתא שולה אחת, שלושה אחים ובנות זוגם, שתי אחיות ובני זוגן, ונכדים ? ארבעה עשר. חישוב זריז: עשרים וחמישה מונה השבט.
לנו הגריבים, יש שפה משותפת; אנחנו מלוכדים ברשת משפחתית. ממה טוויה הרשת? לא מחוטים של אהבה. ברור שאנחנו אוהבים אחד את השני. בקשר בין אחים האהבה נוכחת, קיימת, אבל היא בוודאי לא המהות. נדמה לי שזה הקשר הכי קרוב שלא מדביקים לו את עניין האהבה כתנאי ? זאת לעומת זוגיות והורות.
אולי זו התחרותיות שמדביקה אותנו חזק ואולי אחותה התאומה, ההישגיות, היא שמחברת בינינו. אולי הצורך בהגדרה ובשייכות שאינן תלויות בזמן ובמקום גיאוגרפי.
אחי הבכור, למשל, מסרב להתייחס לעובדה ששיניתי את שם משפחתי לשמו של בעלי; אצלו בטלפון הנייד עדיין מרצד השם "מיכל גריבי" כששיחה ממני נכנסת. כך זה אצלנו הגריבים ? אנחנו מעט רכושנים אחד כלפי השני, ואחדים מאיתנו כלפי שם המשפחה שלנו.
מי באמת זקוק למייקאובר?
בארוחת הערב גיסתי ענת משתפת אותנו ברצון – אולי פנטזיה שלה – להשתתף בתכנית של טריני וסוזאנה. נודע לה שהן מגיעות לישראל כדי לצלם כמה תכניות על אדמת הקודש, והיא רוצה להיות אחת מהנשים שיעברו מייקאובר.
טריני וסוזאנה (למי שלא מכיר) הן שתי נשים בריטיות. כולנו מכירים אותן, כולנו צופים בהן שנים. אנחנו צופים בשתי הגברות הבריטיות השנונות כי אנחנו אוהבים תכניות מייקאובר, אנחנו מכורים לקסם שבו מציגה הטלוויזיה מהפך בחייו של אדם. רגע היית אדם אחד, ובמשנהו, מקץ חצי שעה של טלוויזיה ? מישהו אחר לחלוטין.
אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד: ענת נראית מצוין ומתלבשת מצוין. אין ספק: היא לא מתאימה לתכנית. היא אינה זקוקה למהפך. מי שזקוק למהפך, אפשר אפילו אחד די רציני, הוא החוליה החלשה בשבט בתחום האופנתי: אילן, אחי.
הקונצנזוס סביב השולחן מוחלט: אילן הוא המתלבש הכי גרוע בסביבה. איש רזה, בעל פנים נאות ועיניים ערמומיות, שעדיין נוטה חסד למכנסיים שלו מהבר מצווה. מכיוון שמזלו האיר לו פנים וגזרתו שמורה, הבגדים הישנים שלו עולים עליו. היחס שלו אל בגדים הוא כאל אביזר נוחות שתפקידו לשמור על הגוף מפי הקור בחורף ולגרום לו להרגיש אוורירי בקיץ.
אילן מגיש את מועמדותו לתכנית. כולנו ספקנים, משועשעים משהו, אבל אילן הוא טיפוס שנוטה להגשים את חלומותיו. הוא מתקבל לתכנית.
אז מה היה שם?
ביום חמישי שעבר יכולתם לצפות בו בתוכנית ששודרה בערוץ עשר. הסיפור שלו מרתק: במשך רבע מאה הוא היה איש צבא הקבע. קצין בכיר ששירת בתפקידים מסווגים מאוד. לפני שנתיים השתחרר משירות ופנה לטפח את הכישרון שלו: קיפול נייר באמנות האוריגמי. על כרטיס הביקור שלו כתוב "אילן גריבי, מקפל ניירות".
כבר בצעירותו הוא נהג לעשות דברים משונים ? המיתולוגיה הגריבית מספרת שהוא ספג הרבה מכות מאחי הבכור, כיוון שהעדיף לקרוא ספרים במקום לשחק כדורגל. הוא היה הולך לספרייה כדי לשאול ספר ומסיים את הספר בדרך הביתה, חוזר לספרייה ושואל ספר נוסף. שנים היה מקפל עטיפות של מסטיקים. עוד ועוד ניירות. הוא חכם ומצחיק ומיוחד, אבל להתלבש הוא לא יודע.
אתם מוכנים לשינוי?
לפני שהוא מתחיל בשינוי עליו לעבור כמה שלבים. הראשון, והחשוב מכולם, הוא הרצון להשתנות. בעסק שלי אני פוגשת נשים רבות שמבקשות לעשות שינוי. הן פונות אליי ומבקשות את עזרתי ביצירת מהפך בחייהן האישיים או המקצועיים.
השאלה הראשונה שאני שואלת אותן היא "האם את בוחרת לעשות שינוי?". בחירה היא עניין שדורש מאמץ, דורש גם אומץ, ולרוב ? הקרבה. בחירה בדבר אחד פירושה לרוב ויתור על דבר אחר. מרבית האנשים מעדיפים להיוותר תקועים בדרכים הידועות, בשבילים המוכרים ורק לפנטז על השבילים האחרים, אלה שנמצאים ממש מעבר לכביש, אלא שהם פוחדים לחצות אותו.
הנה מתמודדת נוספת בתכנית שבה השתתף אחי. שמה שני, היא בת 25, והמקצוע שלה הוא סטייליסטית, לטענתה. הבגדים שלה אומרים אחרת. היא לא מוכנה לגזור את השיער, היא לא רוצה להתנסות בבגד הזה, ולא מסכימה לבחון את האפשרות ההיא. היא רוצה להשתנות מבלי לעשות כל שינוי. טריני שולחת אותה לדרכה. אישה חכמה. אי אפשר להשתנות אם לא רוצים בכך.
כשאני חושבת על השינויים שעשיתי בחיי, אני מבינה שעשיתי שינויים רק עבור אנשים שהיו חשובים לי ומשמעותיים. למען ילדיי, אני מוצאת את עצמי מתמודדת עם שאלות מורכבות, על גבולות, ועל תמיכה, על מסגרות הסבלנות וההסכמה שלי.
הדיאלוג איתם מזמן לי הזדמנות לשינוי בכל יום מחדש. לעתים זו הזדמנות נסתרת, החבויה בסיטואציה מורכבת, שבה אני בגילי המופלג יוצאת מדעתי מיצור קטן בגודלו. הם מזמינים אותי להשתחרר מהקיבעונות שלי ולהיפתח לדרך הרעננה שבה הם רואה את העולם. אין מי שרואה את העולם בצורה יותר מרתקת ונועזת מאשר ילדים. כדי להיות איתם בדיאלוג פורה, אין לי ברירה אלא להשתנות.
כך גם בדיאלוג עם בן זוגי. עבור הקשר הזוגי שחשוב לי ומרכזי בחיי, אני מוכנה להשתנות, להתנסות, לבחון דרכי חשיבה חדשות על העולם. אני מוכנה לא לשים אודם, כי ריחו וטעמו מעוררים בחילה אצל בעלי.
אני האישה שמוכנה לעשות שינויים קטנים למען השמחה הזוגית שלי. כך אני בוראת את עצמי מחדש. מצילה את עצמנו מהקיפאון ומהנוקשות של המסגרת הבסיסית ממנה התחיל הקשר ? מסגרת שכעבור עשר או חמש עשרה או עשרים שנה ביחד, כבר אינה מתאימה לאיש מהצדדים.
כדי שזוגיות תשרוד, אני מוכנה להשתנות, ולא, אני לא מציבה לבעלי תנאים ? "אם אתה תשתנה אז אני אשתנה". אין לי עניין בהדדיות אלא בשמחה; הדדיות, לטעמי, מולידה קנטרנות והתחשבנות.
רוצים שינוי? יש לכם עבודה
כך בדיאלוג עם הלקוחות שלי: אני מוכרחה ללמוד להקשיב, להבין, להתרכז בהן ולהבין שלפעמים הדרך להגיע אל הזולת היא לחולל שינוי בגישה שלי, בצורת המחשבה שלי, בטכניקת הפנייה והדיבור אליו. כל אדם הוא הצעה והזמנה לשינוי.
התנאי השני לכל שינוי הוא הידע. ככל שתדע יותר, תעמיק יותר ותשכיל יותר בתחומים הנוגעים לחייך, כך יהיה לך קל יותר לחולל בהם שינוי מעמדה של תבונה ושל ביטחון שמבוסס לא רק על רגש, כי אם גם על ידע.
התנאי השלישי הוא אימון. ואז אימון נוסף, ועוד אימון ועוד. משמעת עצמית היא התנאי להצלחה בכל תהליך שינוי. וככל שהשינוי קשה ומסובך יותר, כך המשמעת העצמית הנדרשת גבוהה יותר. אחרי הכל: הפיתוי של החזרה להרגלים הישן גדול כל כך, מזמין כל כך, מושך וקל כל כך.
התכנית של טריני וסוזאנה לא מספקת את הידע או את האימון. ספק אם היא גם מסייעת לאדם להגיע לבחירה. אבל היא מעניקה חוויה למשתתפים בה והנאה לצופים בה. כשאנו חוזים בשינוי שעובר אחד, אנחנו מאמינים מעט יותר בשינוי שביכולתנו לבצע.
ישבתי שם באולפן וצפיתי בתצוגת האופנה של המתמודדים. החשמל עמד באוויר והאנרגיה של כל הקהל הייתה מפרגנת ותומכת. התדר הזה, של ההצלחה, ודאי הדהד בגופם של כל המשתתפים, אבל גם בתוך כל מי שישב שם באולפן באותו ערב.
עבורי, ולדעתי גם עבור רבים אחרים שחלקו איתי את החוויה, הערב הזה היווה מעין מפגש תמיכה של קבוצת אנשים שיצאו ממנו כולם מחוזקים ביכולת שלהם לחולל מהפך בחייהם.
אילן זכה בחוויה. הוא נפגש עם טריני, פטפט איתה וקיבל מעט טיפים. האם הוא השתנה? האם הוא בדרכו להפוך לאייקון אופנה? אנסה להיות דיפלומטית: הוא אמן האוריגמי המוכשר והמבריק ביותר שפגשתי בחיי. אילו רק היה אפשר לקפל נייר לבגד.