ישבנו באיזה ערב, כמה נשים, ודיברנו על דיאטות. שלוש נשים: אחת שמנה, אחת עם עודף משקל נאה ואחת רזה.
אני לא השתתפתי בצורה ערה בשיחה, נחשו איזו אישה אני בין השלוש.
אני לא באמת יודעת מה ההרגשה של להאבק במשקל עודף לאורך שנים, אני מודה. (אלא אם כן 3 קילו נחשב).
"את תהיי בשקט", הובהר לי ממש בהתחלה. אז שתקתי והקשבתי.
ככל שהשיחה התקדמה נוכחתי לדעת שמדובר בשוק ענקי של המון שיטות, סדנאות, הצלחות וכשלונות.
המון כסף שעף שם, בתעשיית החלומות של הרזון.
ככל שהתעמקה השיחה הבנתי שמשקל הוא הרבה מעבר לקילוגרמים עודפים והוא השתקפות של איך אנחנו, הנשים, מפצות את עצמנו, על דברים, מתפנקות, כועסות, אוהבות, שונאות. כל -כך הרבה רגשות.
אורלי ירדה בשומרי משקל 20 קילו והעלתה 10 קילו אחר-כך.
שירה הייתה עד לפני חצי שנה ממש במשקל שלה. עכשיו היא ממש שמנה.
אורלי חוזרת לשומרי משקל, היא חייבת, נורא רוצה.
כולן נשים נורמטיביות, נשואות, אמהות, עובדות, "אז איך הן לא מצליחות להיות מאוזנות בקטע הזה?", הרהרתי ביני לבין עצמי.
השיטה שלי
לא יכולתי להתאפק.
"תשמעו", שטחתי את משנתי, "מי שרוצה לרזות, צריכה פשוט לא לאכול הרבה. כשהייתי בת 20 יכולתי לאכול כל דבר בלי להעלות גרם. היום לא. הגוף השתנה, חילוף החומרים. אם אני אוכל הרבה, אני אעלה, אין אפס. קצת מרגיש לי מוזר להגיד את זה, כי אתן מסתכלות עלי ורואות אישה רזה. אבל שתדעו – הרזון שלי בגילי הוא תוצאה גם של איפוק ושמירה על איזון.
הייתה לשנייה שתיקה.
"זה הכל גנטיקה", אמרה אורלי. "את תמיד תהיי רזה", שירה הוסיפה.
ואז הן המשיכו לדבר על איזה שיטת הרזייה חדשה ואני כבר לא הקשבתי.