כשאומרים "אוכל" מה זה עושה לכם? סביר להניח שאת היחס שלנו, כהורים לאוכל אנחנו מעבירים לילדים שלנו. מהרגע שאנחנו מתחילים להאכיל את ילדנו במזון מוצק, כלומר בסביבות גיל 4 חודשים, אנחנו מתחילים את מערכת היחסים ארוכת השנים של התינוקות לאוכל לתזונה ולכל מה שהולך יחד איתם. אם אנחנו הורים "אדישים" לאוכל, "קפדנים", או "נשברים" בסופו של דבר, מבלי שנשים לב, גם ילדנו יהיו כאלה או יגיבו לצורת האכלה שלנו.
עוד בonlife:
טובה קראוזה, דיאטנית קלינית, מחברת הספר "המדריך השלם לתזונה בהריון ומנהלת אתר תזונה טובה, נפגשת מדי יום עם הורים שמנסים לשבור את המעגל.
"הורים צריכים להשקיע באוכל כבר מגיל ארבעה חודשים", אומרת קראוזה, "מה שאנחנו מעבירים בסוג האוכל, אך שאנחנו מכינים אותו והתחושות שלנו כלפיו יחלחל לתינוק וישאיר עליו חותם לכל החיים."
לאיזה טיפוס אתם שייכים?
קראוזה נפגשת עם הורים שמגיעים אליה שילדהם בני שנתיים ויותר, רובם הורים מודאגים, היא מספרת. "חלקם חוששים שהילד לא מקבל את מה שהוא צריך מהאוכל, חלקם חושש שהילד "שמן". מתוך ניסיונה היא הגדירה מספר סוגי הורים:
ההורה הקפדן
אותו הורה שמקפיד מאוד על כללי התזונה. מספק לילד אוכל בריא, דל במלח, בשומן ובסוכר. אבל באותה נשימה מעביר לילד תחושה סגפנית ומענישה כלפי האוכל ובכך למעשה יוצר ילד שמסרב לאכול בבית, מפני שהאוכל שמוגש לפניו חסר טעם ומעדיף לאכול מחוץ לבית.
ההורה ה"נשבר"
אלה שיודעים בדיוק מה מותר ומה אסור אבל בכל פעם שהם רואים אסור, הם נשברים, אוכלים ועל כך שהם לא הצליחו לעמוד בפיתוי הם מענישים את עצמם.
הילדים של הורים כאלה מפנימים את דפוסי ההורים ובכך נוצר מצב שכל פעם שהם רואים אסור, לדוגמא, ממתקים, הם מתנפלים.
ההורה האדיש
"אלה שלא מכינים אוכל בבית, מסיבות שונות, עצלנות, חוסר זמן או לפעמים מדובר בדפוס חוזר, גם להם לא בישלו. הם מעניקים לילד אוכל מוכן, סינטטי ומעובד. אין מגוון אין חשיפה לסוגים שונים של מאכלים מה שמוביל ליצירת ילד שהוא בררן מאוד באוכל".
"לכל משפחה יש את ההיסטוריה שלה, לכל הורה יש את היחס שלו לאוכל, וההשפעה על הילדים היא עמוקה. "ככל שההורה מודע לדפוס ומנסה לעשות שינוי שהילד קטן יותר כך הסיכוי שהילד גם יסגל לעצמו יחס שונה לאוכל גדול יותר.
השפעות לטווח ארוך
בעולם הסוגד לרזון בו ילדות בנות 16 שוכבות על שולחן הניתוחים הקוסמטיים כדי להפוך רזות יותר, יפות יותר או דומות לדמויות שונות ומשונות, היחס לאוכל משתנה כל הזמן.
"אני חושבת", אומרת קראוזה, "שההורים היום לא נמצאים מספיק זמן עם הילדים שלהם, הם לא מאכילים אותם, בדרך כלל זאת המטפלת או הגננת כבר מגיל צעיר מאוד. הם נותנים לילדים תזונה לא אופטימלית ומעדיפים לשים את הילד בלול או בעגלה מאשר לאפשר לו לזחול בבית, ללכת ולבצע פעילות גופנית שמותאמת לגיל שלו. מה שמשפיע ישירות וקשות על המשקל שלהם ועל ההיכרות שלהם עם סוגים שונים של אוכל".
לקראוזה מגיעות משפחות שחוששות שהילד שלהם שמן מדי, לפעמים, היא מסבירה, יש סיבה אמיתית, אבל בהרבה מיקרים מדובר בהרגלי אכילה הרסניים.
"ילדים שאוכלים מול הטלוויזיה, כי זה באמת הרבה יותר קל להאכיל כשדעתו של הקטן מוסחת, ילדים שאוכלים בחדר, ילדים שלא עושים פעילות גופנית כל אלה נבדקו בלא מעט מחקרים הם גורמים להשמנה, אבל , היא מוסיפה באותה נשימה, את כל אלה קל מאוד לשנות, אם יש מודעות".
שבירת הדפוס
קודם כל, חשוב לדעת, מחדדת קראוזה, שיש אחריות הורית ויש גם אחריות לילד: "על ההורה מוטלת האחריות להציע, מגוון רחב, בריא ומזין של מוצרי מזון ועל הילד, גם התינוק האחריות לווסת את צריכת הקלוריות שלו. יש תקופות שהילדים אוכלים יותר, יש תקופות שהם אוכלים פחות וזה בסדר. צריכת האוכל שלהם נקבעת על פי קפיצות הגדילה שלהם , מצבם הבריאותי – שהם מרגישים פחות טוב הם יאכלו פחות. וכל זאת בתנאי שלא מערבבים ממתקים".
הסוד, אומרת קראוזה הוא בשמירה על כמה כללים, לא מסובכים:
- ארוחות משותפות, מרובות משתתפים בהם רואה הילד את הוריו אוכלים וגם אם כרגע הוא לא אוכל את אותו סלט, בסופו של דבר הוא יאכל.
- אוכלים ליד שולחן, לא בסלון, לא בחדר, לא ליד המחשב או הטלוויזיה – כבר מגיל 4 חודשים ובכך הם מתרגלים לראות באכילה ללא הסחות דעת אפשרות טבעית וגם אם הם יחשפו בעתיד, במקום אחר לאכילה אחרת- היא תראה להם כמוזרה.
- פעילות גופנית, כמה שיותר, מחוץ ללול, מחוץ לסלקל, מחוץ לכיסא האוכל, מחוץ לעגלה, כמה שיותר על הרצפה. תינוק פעיל גודל להיות ילד פעיל. ובכך נשבר מעגל ההשמנה.