הוא פתח את הדלת, נכנס וניסה לחבק, אבל כל עולמו נפל עליו ברגע כשהבייב שלו התרסקה לו בין האצבעות. הוא ניסה לאסוף אותה אבל כל פעם שהוא הרים חלק, נפל חלק אחר והתפזר על רצפת העץ.
ידיו כמו היו אחוזות דיבוק, מנסות להדביק אליה את הנצנצים השחורים, לסגור את חזיית הפוש אפ מאחור, להרים את השדיים המפוארים. הוא ניסה למצוא את המיני השחור שנעלם לו שם על הרצפה.
שפשף לה את העור כדי לחפש את הקעקועים. הביט על אפה ולשונה ולא מצא חורים. היא לא ענדה משקפי שמש ולא חבשה כובע. היא הייתה היא, עירומה, בוכיה ומחוסרת באביזרים. הוא לא האמין למראה עיניו.
בחלום, בייב נזכרה במקום שבו היא נולדה, באישה שגידלה אותה ובשמה הפרטי. שורשיה היו טמונים היטב בקרקע ויבשים כמו במדבר. האורך, הוא לא הספיק להגיע למקור מים ולהרוות את צמאונו. היא נזכרה בכל הקווצ?ים ובתחושת הבדידות והחליטה לא לשקר יותר.
אז היא התחילה לשאול שאלות. שאלה אחת למעשה,התשובה הייתה חשובה מאין כמוה. כזו שהיתה יכולה לסתום לה את החור ולאפשר לה לנשום מלוא הבטן.
התשובות לא הגיעו. הוא נאלם ולא זיהה אותה יותר. לא היו הכוחות להתמודד עם מה שהפך אותה לאדם שהוא טען לאהוב.
זו הייתה אהבה מוחית כזו, לא מהלב. כזו שאפשר להפסיק ברגע שמחליטים. שאפשר לנשום אותה בלי שפעימה אחת אפילו תחסר. כזו שכשהיא נגמרת, מקבלים טפיחה על השכם ופליטת "תודה" מגוחכת. כזו אהבה, שנעים להיות ליד אבל ממש לא נורא אם לא. שאפשר הכל והגבולות נקבעים כל אחד בינו לבין עצמו. ושני הצדדים צריכים לנחש האם הם פועלים נכונה. קשר ללא תקשורת, ללא תיאום ציפיות, ללא ציפיות כלל. כיף טהור וחלול שיוצר טעויות, שהורגות את האהבה כשהיא עוד תינוקת.
אהבה שבה לא עושים "קיצים" ואין בה מניירות של התעוררות משותפת. כזו שמתעוררים בה משינה משותפת כאילו ומישהו נשך אותנו ישר בתחת, מיד אל קופסת הטמטום, בלי נשיקה, אבל עם תקווה של געגוע שמבקשת אחת.
ונענית בכעס ונהימות התעוררות קשה.
אהבה שיש בה המון געגוע לרגעי קסם קטנים שבהם החור של הבטן לא מתמלא אבל בהחלט מתעוות לצורת חיוך רחב.
ולבייב היו חסרים חיוכים.היא ספרה בלב, מאחד ועד 74, נאבקת לשאוף שאיפות עמוקות שרק ברחו לה מהחור כל הזמן.
הוא פתח את הדלת, נכנס וניסה לחבק, אבל כל עולמו נפל עליו ברגע כשהבייב שלו התרסקה לו בין האצבעות. הוא ניסה לאסוף אותה אבל כל פעם שהוא הרים חלק, נפל חלק אחר והתפזר על רצפת העץ.
ידיו כמו היו אחוזות דיבוק, מנסות להדביק אליה את הנצנצים השחורים, לסגור את חזיית הפוש אפ מאחור, להרים את השדיים המפוארים. הוא ניסה למצוא את המיני השחור שנעלם לו שם על הרצפה.
שפשף לה את העור כדי לחפש את הקעקועים. הביט על אפה ולשונה ולא מצא חורים. היא לא ענדה משקפי שמש ולא חבשה כובע. היא הייתה היא, עירומה, בוכיה ומחוסרת באביזרים. הוא לא האמין למראה עיניו.
בחלום, בייב נזכרה במקום שבו היא נולדה, באישה שגידלה אותה ובשמה הפרטי. שורשיה היו טמונים היטב בקרקע ויבשים כמו במדבר. האורך, הוא לא הספיק להגיע למקור מים ולהרוות את צמאונו. היא נזכרה בכל הקווצ?ים ובתחושת הבדידות והחליטה לא לשקר יותר.
אז היא התחילה לשאול שאלות. שאלה אחת למעשה,התשובה הייתה חשובה מאין כמוה. כזו שהיתה יכולה לסתום לה את החור ולאפשר לה לנשום מלוא הבטן.
התשובות לא הגיעו. הוא נאלם ולא זיהה אותה יותר. לא היו הכוחות להתמודד עם מה שהפך אותה לאדם שהוא טען לאהוב.
זו הייתה אהבה מוחית כזו, לא מהלב. כזו שאפשר להפסיק ברגע שמחליטים. שאפשר לנשום אותה בלי שפעימה אחת אפילו תחסר. כזו שכשהיא נגמרת, מקבלים טפיחה על השכם ופליטת "תודה" מגוחכת. כזו אהבה, שנעים להיות ליד אבל ממש לא נורא אם לא. שאפשר הכל והגבולות נקבעים כל אחד בינו לבין עצמו. ושני הצדדים צריכים לנחש האם הם פועלים נכונה. קשר ללא תקשורת, ללא תיאום ציפיות, ללא ציפיות כלל. כיף טהור וחלול שיוצר טעויות, שהורגות את האהבה כשהיא עוד תינוקת.
אהבה שבה לא עושים "קיצים" ואין בה מניירות של התעוררות משותפת. כזו שמתעוררים בה משינה משותפת כאילו ומישהו נשך אותנו ישר בתחת, מיד אל קופסת הטמטום, בלי נשיקה, אבל עם תקווה של געגוע שמבקשת אחת.
ונענית בכעס ונהימות התעוררות קשה.
אהבה שיש בה המון געגוע לרגעי קסם קטנים שבהם החור של הבטן לא מתמלא אבל בהחלט מתעוות לצורת חיוך רחב.
ולבייב היו חסרים חיוכים.