הפוסט הזה הוא על רגע נדיר שבו חברתי ואני עומדות על יד המראה, מביטות אליה – בלי חולצה. נשים אחרי גיל 30, אחרי יום עבודה, מיהרנו הביתה לכבס ולתלות כביסה. הכנו נס קפה והדלקנו סיגריה ראשונה. אנחנו כבר לא ילדות, כבר לא מתפשטות אחת על יד השנייה. היא אמא – אני אמא לכל אחת קריירה וארון בגדים משלה.
החברה שלי עומדת להתגרש, היא מספרת, איך חייה נראים כל יום מחדש שהגבר שלה הפך מפרטנר לאויב. מה זה עושה לנקבוביות העמוקות שמתחת לעור. כמו אלה שאני מביטה אליהן והן חשופות, מצומררות מול המראה. היא מתה להעניק לעצמה מתנת גירושין – ציצים חדשים. טוב, כולם אומרים שאני מציבה מראות לאנשים, אז הנה רק עוד אחת לרפואה.
אני הייתי שם. ליוויתי את אחותי כשהשתילה סיליקון בשדיים. נשלחתי למשימה הזאת כשהאמנתי שאני ממלאת את חובותיי ליחסים בנינו, שעליי להיות שם בכדי לשמור ולדאוג. לדאוג שתתעורר מהניתוח (היא פחדה למות), שאהיה שם אם משהו יסתבך או יזדהם בתוך גופה, אולי הגוף ידחה את השתלים? היא מנתה באוזניי את הסכנות. אני שבוערת ליחסים שבהם אפשר לפרוט את אינספור התובנות, שהאמירות הן קולחות ובהירות, מצאתי שבמערכת יחסים של אחיות כמעט בלתי אפשרי להציב מראות; לרוב הן כבר סדוקות. וכמה פעמים שהזיזה את המרא?ה המשתקף מעניי. ואני את זה המשתקף בעיניה – בכעס. אז התיישבתי לצידה, כשהרופא סימן את שדיה בטוש שחור כשהגיע הזמן, נפרדנו בנשיקה על השפתיים דרך חלון המעלית, הצר. היא נאחזה בעיניי ונעלמה.
ביום שלמחרת הניתוח, עדיין חנוטה והיו לה שני ציצים רחוקים זה מזה, כי לוקח חודש עד שפטמה מתקרבת לפטמה אחרת. היא נראתה כמו לגו, הרכיבו לה שני ציצים שהיו ברוגז זה עם זה. כמובן שהיא נתנה לעצמה מתנת גירושין; פיצוי על שמישהו, אב בתה, ויתר עליה והשתוקק להמשיך הלאה. היא רצתה לפרוץ, להתגלות, להמציא אישה חדשה, האמינה שהיא מעבירה את עצמה את חוויית שחרור האישה. היא רצתה להיות סקסית, נאהבת ובטוחה. יש לה קריירה, ילדה מדהימה וחברים אמיתיים. היא הרוויחה את לחמה לבדה והייתה הגיבורה שלי. אבל שהשקיתי אותה בקשית, שוב רעידות אחזו בגופי יצאתי אל המסדרון הקר שאני מבינה שאני לא האדם הנכון למשימה הזאת. בסך הכל רציתי למצוא חן בעיניה. היא הייתה מטפלת בי, היא טיפלה בי אינספור פעמים. וכאב לא נמוך לא גבוה מדי, לגמרי בתוכי, ממוקם באמצע החזה, באמצע האוויר. יצאתי מהחדר לבכות. אני לא יכולה להציב לה מראה, והיא מאחורי הדלת – ללא הכרה.
בכיתי על עצמי על הימים שהייתי אחרי לידה, שמנה ונושרת. על הימים שייחלתי לשינוי מיידי, לניתוח מקומי שיגאל אותי מהבדידות ומלילות ללא שינה.
כנערה מתבגרת כיתתי רגליים מהרפתקה להרפתקה, מורדת שלא יודעת שנבראה אישה. אמנם קיבלתי וסת אבל לא באמת ידעתי שאני שייכת. באמצע שנות העשרים נזכרתי שנבראתי אישה. עד אז החברות שלי לא הבינו איך אני לא מבדילה בין נעלי קודש לנעלי חול, איך זה שאת יוצאת עם נעלי טראק צבאיות גם לחתונה וגם לתנועה? איך זה שאין לך הלבשה תחתונה מהמשביר ? ומה עם צבע? ציפורניים? שיער? בשמים? נכנסתי להריון ראשון ורק לאחריו הבנתי שנשיות איננה הפרעה אלא זכות. שיש לנו הנשים טכסים ?אנחנו עושות שיחות בנות ותומכות זו בזו כאלמנט בסיסי בקיום שלנו. יש לנו פולחנים של היטהרות, אנחנו מטפלות בעצמנו, מורטות, מתנקות, מתהדרות, נצבעות . אנחנו מפוצצות סרוטנין של הנאה כשנחזיק שקיות בגדים או מתנות לאחרים ובאינסטינקט שלנו נקדיש תשומת לב ליחסים. וזה לא סותר את זה שאני שאפתנית, שיש לי אגו בעבודה, שאני אגרסיבית במידה, שטיפשות מעצבנת אותי, שבנאליות עשויה למחוק את פרצופי. אני לא רק מלאת חמלה אך לעולם אוהב כמו אישה: אאכיל, אכיל, אנשק כל פצע וזאת למרות שהגוף שלי נפגם.
ומתוקף היותי אישה אני מתעברת. אני שותפה ביצירת האנושות וזה נפלא. כי הפלא ופלא, כל פעם אחרי לידה אני מתאהבת בגוף שלי מחדש ? לא כי הוא מושלם, אלא כי הוא יוצר דברים חיים. אני מעריכה את הברכיים, את הכתפיים, את הבטן- את כל מה שסחב שם וכיתת רגליים. וככה עם הגוף הפגום שלי אם בשנות העשרים לחיינו דיברנו על גודל האיבר של הפרטנר, עכשיו נדבר על פורליי ארוך מענג עם בן הזוג, ואיך אנחנו חופשיות ופרועות, טבעיות, שוויוניות מתגלות מחדש במיטה.
אחותי התעוררה ואף גבר לא חיכה לה; במסדרון או על יד המיטה. גם לא מכבי אש, גם לא השירות הפסיכולוגי. בגללנו, בגללכם ? מטומטמת! שלושה ימים אחרי אחותי לא יכלה להחליף חולצה, להתקלח, לסבן את עצמה או להרים ספל קפה. הרופא המנתח ביקש שלא להרים את ילדתה חודש, שלא יסתבכו התפרים. כל המשפחה התגייסה לטפל בה, כאילו היא עשתה ציצי להצלת עצמה, להצלת העולם.
ובלי חולצה מול המראה – אני רואה את כל השלם שאני, על כל תפקידיי. את ההיסטוריה שלי, על כל תחלואיה. אני רואה מסע ואהבה עצמית על כל הימים של העדר המודעות. אני רואה שאני מסוג הנשים האלה, שלא ארוץ לשפץ כל מה שהתקלקל. ואם אני מקולקלת, אז מה? אשלם הון תועפות ואמחק את כל העול, את המסע?
יש לך יותר מזוג שדיים להציע לעולם הזה שברא אותך אישה, חיבקתי את החברה שלי מאחור.
תקשיבי, עם סיליקון את תראי נערת פורנו גם שתלבשי פיג'מה של פו הדוב, גם כשתעשי ג'ימבורי עם הילד שלך בלופט באיזור תעשייה. את תהפכי מ- סופר נני לסופר סמנתה. תראי אותך, את עם סיפור חיים שלא עשוי מפלסטיק.
שנתיים אחרי (ולפני יומיים) אני מקריאה לאחותי את שכתבתי ולא מעיזה להביט בה. כשהרמתי את ראשי היא ישבה מולי בוכה. הקטע הזה נכתב עליה והרי אחיות לא מציבות מראות אחת לשנייה. זהו שמתי בנינו משהו קריטי חסר, שאין ממנו דרך חזרה, והיא אומרת שרצתה שיפוץ אגו. לא מביטה אליי ואז מביטה. הופ – אנחנו מדברות, שפה אחת. לפעמים מותר לקצר את הדרך, היא אומרת לי, לא צריך להתחרט על כלום . ואני חייבת לה על איך שהרימה אותי, ולא שפטה אותי, פעמים רבות שהייתי אני ללא הכרה.
אחותי כבר לא אישה חלשה.
# יאללה קפה, החברה שלי אמרה
# אבל בלי סוכר כי מה זה עליתי, עניתי.