הרצח של פיליפ גלר: כשילד רוצח ילד

ביום בו קראתי את מכתבה של אמו של ב', רוצחו של פיליפ גלר ז"ל בן ה-16, כעסתי. מאוד כעסתי. גם תהיתי. היו שם כל כך הרבה שורות על כאבה הפרטי, על חורבן הבית שלה, על הכלא שם נמצא בנה, על החיים שדמיינה לו ושנדחו.

עוד ב- Onlife

• סולם הרוע האנושי מ-1 עד 7. איפה אתם נמצאים?
• עצבניים, מאחרים, מתעצבנים מהר? 6 דרכים להיפטר מהסטרס
• תוחלת של הגברים מדביקה את זו של הנשים. מה הם עושים נכון?
   

ומצד שני היו שם כל כך מעט שורות על ילד שקבור מתחת לאדמה, על הוריו שלא יחבקו אותו ולא יגנו עליו לעולם ואף מילה על חשבון הנפש והאחריות שלה לדברים שאולי הובילו לרצח הנתעב. התנערות שלה מאחריות תוך הדגשה שהרוצח דווקא יצא מבית טובים, דווקא הייתה שם.

מהי ההגדרה של "בן טובים"?

במשפט ההוא מיד נזכרתי שהדס, חברה שהיא גם אמא, הסבירה לי שבן טובים הוא לא בהכרח בן של אקדמאים משכונת יוקרה. בן טובים הוא לא תמיד הילד שלבוש במותגים, שזוכה לחופש ואמון מלא מהוריו, הילד ה "נורמטיבי" עם הציונים הטובים.

בן טובים הוא כן ילד שמביא איתו חינוך וערכים. בן טובים הוא מי שהוריו אינם עסוקים בהכרח לפצות אותו בחומר וחופש ללא גבולות על חסרונם. בן טובים ייעצר על ידי הוריו רגע לפני שהוא מגיע למצבי קיצון. בן טובים אינו מחפש פיצויים על מכאוביו באלכוהול.

תהיתי האם הבית בו גדל הרוצח קבע עובדה שבגיל 16 לא שותים? הם ניסו למלא לילד את החלל שממלא האלכוהול? הם הגדירו שבגיל הזה בילוי לא מסתיים בשעות המוקדמות של הבוקר? האם הבית לימד אותו מה הם חברות ורעות ואהבת לרעך כמוך, ושחברים לא מפקירים בפרט כשהם מדממים בגללך? האם הוא גדל על 'לא לאלימות'?

אפשר היה לעצור את הטירוף הזה בזמן?

מאז יום שישי אני תוהה האם לאמא של ב',  הייתה היכולת לעצור את האסון שקרה לאמו של פיליפ ולה עצמה? אני חוששת שאם לה, כפי שהעידה על עצמה כמטפלת באנשים, זה קרה  – זה כבר יכול לקרות לכולם.

אני מתארת לי שחייה וביתה חרבו עליה. אין לי כל ספק. אני בטוחה שלמרות שהקדישה להוריו של פיליפ רק מעט שורות, גם היא יודעת שהם הקורבנות הראשיים בפרשה. הם אלו שלא יזכו לגעת בבנם, לחנך, לחבק, לנשק, לכעוס, להציב לו גבולות. בנם לא יראה אקדמיה ולא יידע אישה ומשפחה. הכול נגמר שם. אצל ב', זה כנראה רק נדחה. 

ויחד עם זאת, אני תוהה אם בינה לבינה, בלילה על הכר כשהיא לבדה, היא מנסה להבין אם היה לה חלק בזה, אם יכלה לעצור את הטירוף הזה בזמן.

המקרה שלה הוא מקרה של חשבון נפש לכולנו ההורים. אני מצפה מהתקשורת שבמקום לתת במה להבעת רגשות וניסיון לגייס אהדה ציבורית לרוצח ולמשפחתו, היא תשאל את השאלות ההכרחיות.

מספיק עם דמוקרטיית הילדים הזו

אני מצפה שיתייחסו אל דמוקרטיית הילדים שהוכנסה אל הבתים. אמהות רבות מבקשות מילדיהם בדיוק כפי שהיא העידה על עצמה, לחזור הביתה מוקדם מבילוי כדי ללמוד למבחן. אבל השאלה היא האם בגיל 16 צריך לבקש או קובעים להם עובדה?

ממתי בגיל כזה הם באמת יודעים מה בריא להם, מה נכון להם, מה הכללים? האם לאפשר לילדים לבלות בפארקים עד לפנות בוקר זה נכון? האם הריקנות בבילוי שכזה היא לא פתח לוונדליזם ואלימות? הרי אף הורה לא חושב שבשלוש לפנות בוקר הם יושבים לדבר פוליטיקה או לסרוג שם כיפות. 

אני גם מקווה שסוף סוף יתייחסו אל מגפת האלכוהול. על כך שהפכה לתרבות של בילוי בגיל ילדות או נערות. בדיונים על קירות של חברים, הופתעתי לגלות שלהורים אין שליטה. מי המממן? מאיפה להם כסף לקנות לעצמם משקאות? ואם זאת אופנה, האם היא הופכת לבסדר כי "ככה זה אצל כולם"?

האם ההשפעה הבריאותית, המחשבתית, ההתנהגותית של החומר המשכר לא מפחידה את ההורים? ואם קיימת תופעת שתייה ושכרות באותה חברה, איך יתכן שמתקיימת מסיבה לילית שכזאת ללא השגחת מבוגר?  הגיע הזמן שאנחנו ההורים, נבדוק בתוכנו מה זה בית טוב ומהו שק הערכים שלא נתפשר עליו.

מה יישאר לנו מהרצח הזה?

כל כך התפעלתי מכוחות הנפש שלה לכתוב, להיחשף ולספר על הקושי בחייה, ויחד עם זאת ידעתי עד כמה היא בררה את המילים. אני בטוחה שזה לא באמת כדי לספר לנו על הקושי הפרטי שלה. האם בחירת המילים הייתה רק כדי להשיג אמפתיה מאיתנו ההורים רגע לפני הגשת כתב האישום?

אם כן, ממני היא השיגה אמפתיה רבה. האישה לבטח לא חשבה שבביתה גדל רוצח. אני בטוחה שלו שיערה לא הייתה משאירה אותו לרגע לבד. אני יודעת שחייה לעולם לא יהיו כשהיו עד לאותו לילה ארור של מריבה סתמית בין בנה לבין חברו. אבל למרות הכל, אין בי שום כוונה למחול לבנה ולפטור אותו ממאסר עולם.

אני מצפה מכל אנשי התקשורת באשר הם, להתגייס רק למען הקורבנות האמיתיים. הילדים שנרצחים והוריהם. כל התגייסות אחרת עלולה להפוך רוצח לקורבן, וגרוע מזה, לאפשר התחמקות מנטילת אחריות הורית. אם יידע הנוער שהוריו ייענשו בחומרה על ידי החברה בשל אלימות שלהם, אולי נצליח להפחית אלימות.

אני מאחלת לאמו של ב', מכל לבי, שיהיו לה את כוחות הנפש להתמודד עבורה ועבור בתה. אני מקווה בשביל משפחת גלר, שיצליחו ללמוד לחיות ללא בנם ושהעונש שייגזר על רוצח בנם, יהיה לרוחם.

אני מאחלת לנו כחברה שתוחזר מיד הסמכות ההורית, שהטירוף של התבגרות מוקדמת ומהירה ייפסק. שהגבולות שלנו כהורים יהיו ברורים במראה, בשעות הבילוי, בסוגי הבילוי, במניעת דברים ממכרים ולא בריאים.

הגיע הזמן שנעשה חשבון נפש לגבי מקומנו בחיי הילדים ורמת הפיצוי והחומריות. ובעיקר שכשנגיד בני טובים, נתכוון לחינוך, אהבה, הקשבה ונתינה.