נשים וגברים כלואים במעגל קסמים שבו לכל אחד ואחת יש (עדיין) תפקיד וציפיות, חברתיות. כל תפקיד מסומן עם ערך כלכלי לא שוויוני, ולחלוטין לא מוצדק. מן המשוואה המורכבת והכבולת הזו,הזו ניתן לשחרר את כולם. שחרור שיעשה אותנו אנשים טובים יותר, הורים טובים יותר, חברה טובה יותר. .ו… למי שמחפש\ת את השורה התחתונה- גם חברה רווחית יותר.
פנייה זו אל גברים ונשים, מנסה להפקיע את המגדר מהיותו תחום נשי בלבד, ולהפוך אותו לעיסוק לגיטימי של גברים באותה מידה. שכן כפי שהפמיניזם הוכיח שאין "נשיות" אחת (בעלת טבע או מהות אופיינית) כך גם אין "גבריות" אחת בלבד. ושחרור מזהות אחידה חיצונית, יכולה להוביל לרווחה כללית, וכלכלית. ולקדם חברה שוויונית יותר.
אין פה שום המצאה חדשה ובודאי לא פטנט ייחודי. והרעיון מרצד באוויר באופנים שונים וניסוחים שונים כבר זמן רב. ובכל זאת, בואו ניתן את הדעת על הטענה – "שווה לי להיות שוויוני\ית", וכיצד היא יכולה לשחרר את כולנו.
לצורך הדגמת האופן בו אנו לכודים כולנו (גברים ונשים) במלכודת הזו, אכרוך ברשותכן את הנשים העובדות והמצליחות עם אלה שפחות או בכלל לא עובדות, ואגרור אותנו כגוף אחד, לרגע, אל הקוטב הקיצוני. אל דאגה לא אשאיר אותנו שם… זה רק כדי שאוכל להדגים טענה גורפת.
מחקרים רבים טוענים שהחסם העיקרי המונע מנשים להצליח בשוק העבודה הוא העובדה שהן מוגדרות על ידי החברה, השיח והחקיקה, וגם על ידי עצמן, כקשורות ראשית כל וקודם כל, לתחום הביתי. כלומר זהותן העיקרית מזוהה עם היותן רעיות ואימהות, ואחר כך כנשים עובדות. זיהוי זה מונע מאיתנו לשחרר ולהשתחרר.
מצד אחד הבית הופך להיות המקום העיקרי שבו אנחנו המנהלות, ולכן לוקחות אחריות ולכן לא מאצילות סמכויות (על בן הזוג שבמקרה הטוב רק עוזר לנו). מצד שני מקום העבודה הופך להיות עבור חלקנו משני, ולכן אנו פחות נאבקות, מתחרות ומתאמצות להתקדם. (נכון, לא כולנו- אך רובינו)
וכך הגבר נשאר מזוהה עם זהותו הדומיננטית כעובד, ומבסס בה את מירב האנרגיה (נכון לא כולם – אך רובם). שם הוא המנהל, ושם הוא לוקח אחריות מלאה. וכך על הדרך, מקטין את אחריותו בבית. כי הוא מגיע מאוחר יותר, יוצא לישיבה בערב, מרוויח יותר, ולכן חבל לו לוותר על הקידום, וכן הלאה.
כתוצאה מכך המערכת המוסדית ממשיכה ללמד ולעודד אותנו שכדאי לנו הנשים להישאר בבית, או לראות בעבודה מקום משני, גם כשאנחנו מצליחות ומתקדמות. וממשיכה במקביל, ללמד ולעודד את הגברים שכדאי להם להשקיע להתאמץ ולהתקדם, בעבודה. וזה לא נורא כי הרי, האישה מגבה בבית, וזהו בסופו של דבר מצב די נורמאלי. יש אומרים אפילו סדר הדברים הטבעי…
אז זהו שזה לא טבעי, ומביך אפילו לומר זאת בקול רם, ובוודאי שגם לא נוח ונכון. אמת, זו לא קונספירציה שיצרה את זה (כך, אני רוצה להאמין). מדובר רק בכוחו של הרגל שהופך להיות כה שקוף ולכן נדמה לנו טבעי. כה ברור מאליו, שאנו מתקשים לאתגר אותו מחשבתית, והתנהגותית.
אבל יש פה קשר גורדי שיש לנתקו באופן הדדי. הסכמה פשוטה וכללית (וכן, ברור שהיישום קצת יותר מורכב) שוויון בעבודה מאפשר שוויון בבית. שוויון בבית מאפשר שוויון בעבודה. ואם נסכים על המטרה, אזי עלינו לקדם אותה, על ידי חקיקה, שינוי שיח, ורגולציה.
ואז, כשנשים יחושו יותר מוערכות שייכות יכולות להתקדם, ולא יימצאו "בנתיב ללא מוצא", בעבודתן, והן יתוגמלו כראוי – הן יצברו הון חברתי וקשרים (הרשתות לא יסגרו בפניהן, למרות שאינן בוגרות איזו סיירת), הן יחושו שהן נמצאות במרחב שסופר אותן ואת צרכיהן, ומאפשר גמישות בשעות העבודה, מיקום, ואופן. אז אפשר יהיה גם לשנות את ארגון העבודה למבנה פחות היררכי ויותר שתפני ומבוזר ובתנאים כאלה, אישה תהפוך להיות עובדת מסורה ואפקטיבית. ותחוש רצון לקחת חלק מלא, ולמשמע את זהותה המקצועית.
ואז, גם יתפנה מקום בבית, כי יקרו שני דברים. האישה תפנה מקום, ואם מקום העבודה שוויוני (או תומך הורות) הוא יפנה את האב לביתו. וכך, בזכות השעות הגמישות, הגבר יהיה קצת פחות עובד ויותר אבא שיכול לצאת לטיול עם הילדים, לקחת אותם או להחזירם מהגן ומבית ספר, להקפיץ לחוגים ולשעות הורים. ולקפוץ לסופר, לקופת חולים, או לקנות לילד נעלי בלט (רק בודקת קשב, זה לא שאני באמת מעיזה לחשוב שילד ירקוד בלט…) וכדורסל לילדה.
למה זה שווה כל המאמץ הזה? לא יותר פשוט להשאיר את מצב העניינים כמו שהוא? ארבע סיבות למה שווה להתנתק ממעגל הקסמים הלוכד הזה. ולמה לא נכון להשאיר את המצב כמות שהוא.
הגדלת יכולת הבחירה לגברים ולנשים בבית ובעבודה – כמה ומתי להיות יותר פחות אימא, ויותר אישה עובדת (ולהיפך) להיות יותר אב חדש ומעורב, ופחות אדם עובד (ולהיפך).
בית שוויוני יותר, מגדל ילדים שוויוניים יותר. אלה הופכים להיות בדרך כלל מבוגרים המפתחים יחס סובלני מקבל ופחות מקפח זולת (בעיקר, כי היה להם מודל בבית). בחושבנו על איזו חברה הינו רוצים לגדל כאן, נדמה לי שנסכים שזה ערך. ואני מקווה שנסכים שזה ערך ששווה לחנך אליו ועליו.
אם זה לא שכנע אתכם, אז אולי נשתמש באיום, וכאן אני כבר עוברת מלדבר על שוויון כמטרה, לשוויון כאמצעי. בהצטרפותנו למדינות ה-OECD , עלינו לקבל על עצמנו את העקרונות המחייבים להראות למשל, עד לשנת 2015 ממצאים עקביים המדגימים כיצד אנו מקדמים בישראל מדיניות המקדמת שוויון מגדרי.
אבל, אם אנחנו ממש לא רוצים להילחץ מהחובה הזו לעמוד בכללים של הגויים. אזי אשלוף בלית ברירה את הטענה העיקרית, שאמורה לנצח בעולם קפיטליסטי – "להיות שוויוני, זה שווה כלכלית".
כן, כן. מחקרים מראים שכל השינויים האלה שווים כלכלית. כי הם הופכים בטווח הארוך את מקומות העבודה לרווחיים יותר (ויש שורה של הסברים, הקשורים להגמשת תפיסת הארגון).
ולכן מעסיקים\ות, ארגנו את מקום העבודה לשוויוני (ויש שורה של אמצעים פשוטים יחסית, שמקדמים זאת) וחוללו פלאים ברווחת עובדיכם ועובדותיכם. ואגב כך, תשחררו את כולנו מהמלכודת המגדרית.