חזרתי לפני כמה שעות מהלוויה של אמא של חברתי הטובה ביותר.כן, סרטן. גם היא.
המחלה שלה לאורך החודשים האחרונים כמו גם המוות שלה, החזירו אותי לאמא שלי. אפילו לא ארבע שנים ונראה כאילו עבר נצח. ויש ימים בהם זה נראה כאילו זה היה רק אתמול.
מדהים אותי לראות איך אנשים מתמודדים עם מוות. או נכון יותר לומר, איך אלמנט ההדחקה עובד אצל מרביתנו טוב כ"כ עד שהמציאות שמה לנו את המראה בכוח אל מול הפנים. אף אחד לא באמת רוצה לדבר על "זה". זה יקרה לכולנו ביום מן הימים, השאלה הנשאלת היא רק "איך". ברוב המקרים ברירת המחדל היא סרטן.
אני זוכרת שכשהייתי ילדה שאלתי את אמא שלי מה פשר המילים "מת/ה ממחלה קשה" שראיתי לעיתים בעיתון או במודעות האבל. אמא הסבירה לי שלא נהוג לפרט ממה בנאדם נפטר, במיוחד לא כשמדובר בסרטן. זו תמיד היתה המחלה ה"היא", הקמאית, זו שאין לומר את שמה בקול רם מחמת עינא בישא (קצת כמו ב"הארי פוטר").
אות הקין הלא ברור הזה היה לא מובן לי גם אז. מה, סרטן זו מילה גסה? אם לא יגידו אותה בקול רם המחלה תחדל מלהתקיים? אם לא נאמר רחמנא ליצלן את השם המפורש, אנשים לא יהיו חולים יותר בזה? האבחנה הילדותית הזו הטריפה לי את החושים.
גם כשהתבגרתי גיליתי שכל ההתנהלות שלנו סביב הנושא היא מגוחכת לעיתים. אנשים לא יודעים להתמודד עם נושא המוות בכלל, ועם מחלת הסרטן בפרט. אני זוכרת את אותה הפעם שסיפרתי לחברה טובה שאמא שלי חולה ונמצאת במצב קשה. התגובה הראשונית שלה היתה לומר לי "וואו, איזו באסה!".
רציתי לומר לה שלא, זו לא "באסה". באסה זה כשאתה קונה גלידה והיא מתרסקת לך מהיד אל הרצפה שניה אחרי זה. באסה זה כשיש פנצ'ר באוטו, או כשתופסים לך מקום חניה ברחוב או כשאתה מפסיד במשחק פוקר. זו "באסה". כשאמא שלך גוססת מסרטן, זו לא "באסה". זה מרגיש יותר כאילו השמים נפלו לך על הראש. לומר על זה "באסה" זה הפאקינג אנדרסטייטמנט של המילניום.
גם את הפעם האומללה ההיא שישבתי ב"שיחת בירור" אל מול צוות ההנהלה בחברה שבה עבדתי, אני לא אשכח. אמא שלי דעכה מהר מאד. המצב שלה הדרדר תוך חודשיים אומללים. את החודשיים הללו העברתי, רובם ככולם, כשאני בהריון בחודש חמישי, ליד המיטה שלה בטיפול נמרץ ובמחלקה הפנימית.
בשיחת הבירור לגבי המשך התעסוקה שלי שנערכה יומיים לפני מותה, אמרתי להם שזה ככל הנראה הסוף. שלרופאים לא נותר יותר מה לעשות. יומיים מאוחר יותר, בשבעה, התקשרה רכזת כוח האדם כדי להביע את תנחומיה ואז ליהגה את המשפט המטומטם הבא: "אני מצטערת. לא תיארתי לעצמי….".
אני זוכרת שחשבתי לעצמי בלב אחרי שסגרתי את הטלפון: "מה ז'תומרת "לא תיארת לעצמך"? מה חשבת, שאני מסבנת אתכם? שאמא שלי למעשה בריאה לגמרי ושאני מבלה כל יום בקניון בשופינג היסטרי? כמה חסר רגישות אפשר להיות?".
גם את משפטי הניחומים הלאקוניים לא קיבלתי בשלוות נפש יתרה. "תנוחמו משמים" ו"שלא תדעו עוד צער" היו הפופולאריים ביותר. ואני לעזאזל לא הבנתי את הפשר שלהם. הרי לו השמיים הארורים היו מנחמים, לא היינו כרגע יושבים שבעה. לא ככה? ושלא נדע "עוד" צער? כלומר, מה שהיה עד עכשיו בטל בשישים?! מעכשיו יהיה רק "הפי-הפי-ג'וי-ג'וי"???
כעסתי על כל העולם, שנאתי את כל האנשים באשר הם, כעסתי על אמא שלי שעזבה אותי פה לבד בהריון ויותר מהכל לא הצלחתי לתפוס איך החיים של כולם ממשיכים קדימה כאילו לא כלום, בזמן שלי יש תהום עצומה של כאב בתוך הקרביים.
ואז אמא של חברה שלי חלתה וניסיתי ככל יכולתי שלא לשקוע יותר מדי אל תוך התהליך הזה שעבר עליה. ידעתי שזה כמו פצע שכדאי מאד שלא לפתוח, שכל מכה אקראית עלולה לגרום לדימום מסיבי פתאומי. השתדלתי להיות מרוחקת, רגשית, אבל זה היה חזק ממני. לפני יומיים, כשמצבה הדרדר חשתי צורך עז ללכת ולהפרד ממנה. ידעתי שזה הסוף.
נכנסתי, כמו אז, לפני ארבע שנים אל אותה המחלקה שהכרתי כל כך טוב. ספרתי את החדרים המוכרים אחד אחד ונעצרתי ליד הגדול מכולם, איפה שאמא שלי שכבה. לא יכולתי לעצור את עצמי ואינסטינקטיבית חיפשתי במבטי את המיטה שלה, זו האחרונה, ליד החלון. קיוויתי שאולי במקרה היא עדיין שם. שוכבת. לא במצב מזהיר, אבל עדיין חיה. היא לא היתה שם.
חדר אחד אחרי, שכבה אמא של נ'. מקופלת במיטה. הכרתה מעורפלת מתרופות משככות כאבים. בבת אחת הכל חזר אלי-המראות והריחות; התנוחה העוברית של הגוף המיוסר, הנשימות המאומצות, הידיים הקרות למגע. ולפתע, לרגע אחד של חמלה, אמא שלה היתה שוב אמא שלי. כמו אז.
ליטפתי, נישקתי, נפרדתי שוב לשלום. רק שהפעם ידעתי איך הדרך עומדת להסתיים, ובאופן מטופש למדי זה הביא לי קצת נחמה. נחמה על זה שזכיתי להפרד שוב, ועל זה שאולי נתתי לשבריר של שניה, נחמה גם עבורה, גם בשם אמא שלי.
אז רק רציתי לומר לך שזה בסדר יקירה, את יכולה לשחרר, לא צריך להילחם יותר. אנחנו נסתדר פה למטה. מבטיחה.
רק תגידי לאמא שלי בבקשה שהיא חסרה לי נורא, אה?