מה זה מותרות בישראל בשנות ה 2000? תלוי מי שואל? ביחס לאיזו אוכלוסייה? ואיך זה משפיע על אוכלוסייה בת מיליון נפש? או איך זה משפיע על מי שלוקח לעצמו את הזכות להטיל סגר כה ממושך על אוכלוסייה בת מילון נפש?
שאלות אלו, חלפו בי עת צפיתי בשבת האחרונה, בסרט "מותרות", המתחרה בקטגוריית סרטי חופש, פסטיבל ירושלים. הגם אם הסרט מנסה להשיב לשאלות אלה בדרך מצודדת ורבת הומור. אין בו את היכולת להמתיק את המסקנה הקשה, העולה מחמישים דקותיו. ולפני שאמשוך את הטיעון לכיוון של "עזה זה כאן" או "מסגר ממשי לסגר מטפורי", ראוי להקדים בכמה מילים, על הסרט הראוי לצפייה.
בימים אלה, כשישראל מתלבטת עם עצמה כיצד להתייחס ל"מטס", לאור תשומת הלב הלאומית שהוא ניסה לעורר ביחס לסגר על עזה, אפשר להבין את הצורך של יוצרי "מותרות" דוד אופק ואלינור קוברסקי, לבחון למשך תקופה ממושכת את הסגר על עזה. טרם המשט הקודם, ולאחריו.
בעוקבו אחר הידפקותן של סחורות מגוונות על שערי עזה, מנסה הבמאי, להתחקות אחר ההיגיון של מתאם הפעולות בשטחים (בהנחה שיש כזה). הסגר כזכור, הוטל על הרצועה כעונש קולקטיבי, לאחר חטיפת גלעד שליט. כשהעיקרון המנחה אותו גורס "מה נראה לך שהם יאכלו קיווי מעל לראש של גלעד שליט" (ציטוט של מי מלשכת מתאם הפעולות, בשיחה טלפונית עם יו"ר מגדלי הפירות, כאשר זה האחרון, מנסה להבין מדוע אסור לתושבי עזה לאכול קיווי, כאשר באותו זמן מנגו או אבוקדו למשל מותר להעביר). הסרט אינו מתייחס ישירות לסוגיית השבי, וגם לא מכוון לעמדה בנושא. אך הוא מציג קשר (בהחלט לא לוגי) בין הניסיון ללחוץ את החמאס מחד, ובין ההחלטה להרעיב "ממותרות" אוכלוסייה בת מיליון נפש. במיוחד כשההגדרה מה זה "מותרות" היא כה שרירותית, משתנה חדשות לבקרים, ואינה נהירה לסוחרים בעזה או בישראל. מה שמאפשר בזבוז אדיר של כסף משאבים ואוכל שפג תוקפו הנזרק למטמנת דודאים, לאחר שנתקע במחסומים לשנים ארוכות.
לאור ממצאים אלה אני מניחה שממשלת ישראל חשה כנראה אשמה גדולה על כך שאינה סוגרת עם החמאס את העסקה המצופה, ומשחררת את גלעד שליט. ועל כן מרגישה אולי, צורך עז להראות שהיא עושה רבות ודואגת לעניינו. ואיך היא עושה זאת? הצבא מפעיל לחץ על התושבים הכמהים לקבל בשר טרי, למשל. מניעת הבשר תגרום בוודאי לתושבי עזה ללחוץ על החמאס. שוביו של גלעד שליט לא יעמדו בלחץ התושבים, יתרצו ויסכימו לשחרר אותו, בלי לבקש כל כך הרבה גופות ואסירים בתמורה. (כך.. כבר חמש שנים)
מסמכים צבאיים ששוחררו, לאחר עתירה של מרכז גישה לזכויות אדם, ניסו להבין מהו ההיגיון שעומד מאחורי תפיסת המתאם לגבי הגדרת ה"מותרות". המשוואה שהוצגה בדפים מרובים,מכמתת לנוסחאות מוזרות את הסוג והכמות המותרת לכניסה לעזה. זאת, לאור צריכה משוערת, על מנת שניתן יהיה לחשב מהו אורך הנשימה הלגיטימי, שלאורו מותר לאסור עתה את כניסת מזון מסוג זה או אחר. בצפייה בתקנוני האיוולת הכוחניים הללו, אשר מעידים יותר מכל, על ראייה קטנונית, רשעות ואטימות לב מיותרת. עולה בי שוב השאלה, אז מה זה "מותרות"?
ואני מוצאת את עצמי נודדת משתי זברות וחומוס קלוי למשל, שכניסתם נאסרה, להגדרה מופשטת יותר. כי נדמה לי, שבישראל של היום, צדק, הגינות בסיסית, וזכות לחיים בכבוד, הופכים ל"מותרות".
לדאבוני, אני משכללת את ההגדרה, לאור חוק החרם שעבר שלשום בכנסת. שכן יש להניח שמדובר בתהליך שילך ויתרחב ויכלול עוד ועוד כאלה שאינם חושבים כמו ליברמן. לאור האופן שבו עבר החוק, אפשר להגיד ש"מותרות" מציג באופן מטפורי את הסגר המנטאלי, שמתהווה במדינת ישראל, על הזכות להציג עמדה מנוגדת לקונסנזוס, ועל החופש לבטא עמדה ביקורתית.
כך שאם אנחנו מרשים לעצמינו להשאיר במחסום, חלבה ושוקולד למריחה, עד שפג תוקפם, במקום לאפשר לתושבים ברצועה להמתיק מעט את חיי הגטו שנגזרו עליהם. הרי שבאותו רגע, פג תוקפו של "המרחב הדמוקרטי" במדינת ישראל. וכל מה שנגזר ממנו, הופך להיות בבחינת "מותרות".