פתאום, בדיוק כשהתכוננתי ללכת לישון, רגע אחרי המקלחת, הבנתי כמה אני נגעלת מעצמי ומהגוף שלי. הבנתי כמה רע אני מרגישה בקשר להזנחה של הנכס הכי יקר שיש לי, שאני לא יכולה בלעדיו.
כבר שנתיים לפחות שאני ממש לא בכושר, למרות שהפנטסיה היחידה שלי בחיים היא להיות בכושר ולעשות ספורט באופן יומיומי, אולי לעסוק בספורט כמקצוע. להיות פעילה.
כבר הגעתי למשקל של כמעט 88 קילוגרם. הגובה שלי הוא רק 167ס"מ (בערך).
לחבר שלי ממש לא אכפת. לא היה משנה לו אם הייתי רזה כמו מקלון ולא אם הייתי מגיעה למשקל של מאה ק"ג. הוא כזה שלא אכפת לו מהדברים האלה, נראה לי שאולי הוא אוהב את השומנים, שאפשר לתפוס אותם בנפרד לגמרי מאת שאר הגוף.
כואב לי, אני חייבת להודות בזה.
קשה לי להבין כמה אני מזניחה את עצמי ואת הגוף שלי. כמה השומנים גדלים, כמה לחץ הדם עולה.
צריך להזכר בכוח שאני רק בת 22, כי הגוף שלי כבר הזדקן בכמה וכמה שנים מעבר לכך.
ניסיתי דיאטה שעבדה לי נהדר בגיל 14-15, שנשארתי בה כמעט שנה וירדתי בה לפחות 14 ק"ג, שהביאה אותי למשקל הכי נמוך שהייתי בו מגיל 9.
כמובן, הפעם הדיאטה לא עבדה. לא היה לי הרצון החזק מספיק להתמיד בה.
אז החלטתי שנמאס לי מהבולשיט ומה שחשוב פה זה הכושר. רק שקשה לשקר לעצמי לאורך זמן. כן, אני רוצה להיות בכושר, אבל אני גם רוצה להראות בכושר. אני חוששת מהמצב הבריאותי שאגיע אליו בהמשך הדרך, בעוד כמה שנים מעכשיו.
הבנתי שאני צריכה תמיכה, מאנשים שלא יכאב לי מדיי כשיאמרו לי "את כל כך שמנה, מה נראה לך שאת יוצאת לבית קפה לאכול עוגה?", מאנשים שלא ארגיש שאני איתם בתחרות מי יורדת כמה מתי… מנשים שמבינות אותי, לפחות בפן הזה של חיי.
אני מקווה שהבלוג הזה יהווה בשבילי מקום למציאת מעט מהתמיכה הזו שחסרה לי.
בהמשך, אקבע לעצמי תפריט יומי, כזה או אחר, כנראה בהתייעצות דיאטנית, וגם אעדכן על ההתקדמות שלי והתחושות לאחר אימונים שונים, ונסיונות כאלה או אחרים.
משקל מטרה- 68 ק"ג.