מי שהציץ לפרופיל הפייסבוק שלי לאחרונה (חברים בלבד), יכול היה לראות פוסטים אודות מאבק הרופאים. עצומות, קריקטורות, סיפורים אישיים. מאבק הרופאים, כפי שהוא נקרא, אינו מאבקם של הרופאים בלבד. מאבק הרופאים הוא מאבקנו שלנו.
עוד בonlife:
- מי שובת ב 1 באוגוסט?
- חנויות הבגדים הכי שוות והכי זולות
- 1 מכל 5 ילדים חוזר להרטיב – על טראומת כיתה א'
זהו מאבק באטימות, מאבק לסדר חברתי חדש וצודק, מאבק לכבודם של מי שמדירים שינה מעיניהם, נוכחות ממשפחותיהם ושכר הוגן מחשבון הבנק שלהם. מאבק על כבודנו כחברה."כשאהיה מתמחה, אוכל לבוא לעבוד בדיאדה" (מקום עבודתי) "להשלמת הכנסה", אומר לי בני שלומד רפואה, שנה חמישית. ספק בצחוק, ספק ברצינות.
כאשר אומרים שרופאים לומדים שבע שנים, שוכחים לומר באילו שבע שנים מדובר. העומסים בהם אמורים לעמוד מי שבעוד מספר שנים נפנה אליהם בצר לנו, אינם הגיוניים, אינם אנושיים אבל בהחלט מכינים אותם למה שיהיה בעתיד.
מזה שמונה עשרה שנים אני עובדת כדולה. נכנסת ויוצאת מקודש הקודשים שנקרא חדר לידה. מקום בו נשמות באות אל העולם. בחדר לידה, ההחלטות לעיתים גורליות. השבירות שנעה על רצף החיים והמוות גדולה, משמעותית. נכון, הרוב הכמעט מוחלט של הלידות הן לידות בסיכון נמוך. ונכון, אם רק "יפריעו" להן כמה שפחות הן יקרו מעצמן, בטבעיות ובבריאות שלמה. ומה עם אלו שלא? מה עם אותן לידות שזקוקות לפיקוח רפואי צמוד, ממוקד ובמיוחד ערני?
דר' א' רופאה מצוינת
לפני כחמש שנים ליוויתי לידה נפלאה. הכל התנהל על מי מנוחות. הצוות היה מקסים, היולדת הייתה שבעת רצון, האב מאושר והתינוק הביט בעיניים בורקות על עולם חדש ולא מוכר. כאשר בדקה המיילדת את השלייה, היא לא הייתה בטוחה אם היא אכן שלמה או לא והחליטה לקרוא לרופא שיפסוק.
שלוש לפנות בוקר. מגיעה דר' א', מתמחה בכירה. אישה לבבית ויסודית. היא מגיעה עם עפעפיים סגורים וגוף מתנדנד. דר' א' לא ישנה כבר עשרים שעות. נו טוב, נמנמה פה ושם… דר' א' בודקת את השלייה. רואים עליה את חוסר הריכוז, את העייפות. היא פוסקת: מזל טוב! השלייה תקינה.
דר' א', רופאה מצוינת, פספסה. לאחר יומיים עלה החום ליולדת, היא מרגישה מסוחררת. לאחר בדיקה קצרה מסתבר שנשארה שארית שלייה ברחם. לדר' א', רופאה מצוינת, לא היה סיכוי אמיתי לבדוק כראוי את היולדת ואת השלייה.
דימוי עצמי וחשבון בנק
מה לא נכתב בשנים האחרונות על דימוי עצמי, על ההכרה של הפרט בערכו, על עמידה על זכויות כחלט מהערכה עצמית. כמה יפה, כמה מרגש, כמה לא מציאותי. מה אמור לעבור בראש של רופא צעיר שלמד כל כך הרבה, שהדיר שינה מעיניו, שמקדיש את ההווה והעתיד שלו כדי שנוכל לדעת שמלבד בורא עולם, יש לנו עוד למי לפנות כאשר אנחנו במשבר בריאותי. איזו הכרה מקבל הרופא הזה? מה הוא יכול לומר לעצמו?
אני רוצה להאמין שרוב הרופאים הלכו ללמוד את המקצוע הנפלא הזה מתוך אידיאולוגיה, מתוך אהבת אדם, מתוך שליחות. שהיתי מספיק בבתי חולים עם בני משפחה כדי לדעת, שלא תמיד זה נכון, שלא תמיד ראו את הצרכים של יקיריי או את היולדות שליוויתי. איני מנסה לייפות את הקבוצה המסוימת הזו, ויחד עם זה, מאתגר להיות אידיאולוג עייף שאינו רואה את משפחתו. אידיאולוגיה בלבד אינה יכולה לשלם חשבונות מים וחשמל.
כדי להגיע למצב בו רופא יוכל לתת את מיטבו, את סבלנותו, כדי שיוכל להיות קשוב באמת לחולה ולמשפחתו, הוא צריך תנאים לכך. אסור לו להיות מתוסכל. הוא אמור להתפרנס בכבוד, הוא צריך לקבל הכרה על פועלו, להיות מסוגל לחיות חיים אישיים מלאים לצד אלו הציבוריים, וכל זאת לא רק עבורו ועבור בני משפחתו, כל זאת גם עבורנו.
שדר' א' תהיה ערנית, כדי שמי שניתח את בעלי בבית חולים במרכז הארץ ונראה כאילו התעורר זה עתה משינה טרופה לא ישאיר חוטי תפירה בולטים בתוך הבטן, כדי שנגיע לרופא המשפחה שלנו והוא יחייך , כדי שנוכל להשיב למי שמקריבים למעננו כל כך הרבה.
הכותבת ממקימות התנועות החברתיות "נשים קוראות ללדת" ו"אירגון המניפה".