נקודת המפנה מהעיתונות לכיוון הפוליטי הייתה אחרי היכרותי עם אריאל שרון.
אם היו אומרים לי ב-2002 שב-2006 אבכה בהיסטריה על מה שקרה לו, הייתי לועגת. אבל זה קרה.הייתי אחת העיתונאים שישבו איתו אחרי ההתנתקות ואחרי שיחה ארוכה הוא ראה אותי כ'בייבי' בתקשורת הרוסית, היה בינינו סוג של הבנה מיוחדת וכשהתחיל הסיפור של הרכבת קדימה קיבלתי טלפון מלשכתו והיה לי ברור שרצה שאצטרף.
כשציפי לבני שאלה אותי אם אני רוצה להצטרף, הרעיון היה כבר מספיק בשל בראשי ומשם התחיל הכל.
אני לא קוראת לזה ויתור, או הזנחת חלום, אבל בהחלט הייתי ואהיה כל חיי עיתונאית בנפשי. אני לא מתגעגעת לזה כי היום אני בונה את פעילותי בכנסת כך שאני נמצאת המון בשטח. הרי אני כבר עשרה ימים באוהלים. אנשי האוהלים רואים אותי שם כנציגת הכנסת ואני בעצם מעין עיתונאית ששואלת מה נשמע ומה קורה ואיך אפשר לעזור.
אני לא יכולה לומר מילה וחצי מילה על אפליה לרעת נשים. אני חושבת שאם אנחנו לוקחות דברים כמובנים מאליהם גם החברה כולה תתפוס אותם כך. אם קיבלתי תפקיד זה בזכות עצמי וזה בדיוק כמו שגבר מקבל תפקיד זה או אחר.
אני בכלל לא אוהבת את המילה פמיניזם.
אם לא ניצור מצב שבו נצטרך את המילה הזו זה לא יקרה ולכן אני אף פעם לא מצהירה על דברים שנשים יודעות לעשות יותר טוב מגברים. גם בהתנהלות בבית: בעיני, לא צריך להיות תפקיד נשי וגברי – כל אחד שיעשה את מה שהוא טוב בו ואת מה שהוא יכול לעשות והעיקר שיהיה שיתוף פעולה.
זה שאין הרבה נשים בייצוג הפוליטי זה כנראה בגלל שהן לא ממש רצו את התפקידים או שחששו שמא הגברים לא יתנו להן להיכנס. הלוואי שנגיע למצב שבו התפקידים הבכירים יהיו בידי זהבה גלאון, ציפי לבני, שלי יחימוביץ', כי הן כולן נשים שהגיעו לאן שהגיעו בזכות ולא בחסד. אף אחד לא שריין להן את התפקיד רק בגלל שהן נשים.
התחושה של להיכנס לתפקידו של צחי הנגבי באותן נסיבות לא היתה נעימה. לא נשכח שאנחנו קודם כל בני אדם אחר כך פוליטיקאים. לשמחתי הגדולה לא קרה דבר ומקווה שהוא יחזור בקרוב וזה יצא בדיעבד פחות דרמטי ממה שהיה נראה. אנחנו רואים את התקופה הזו כהפסקה זמנית של פעילותו.
קדימה הייתה אמנם מפלגת השלטון לפני הליכוד. אבל אם מישהו חושב שיש לה אחריות על מה שמדאיג היום את הציבור, אני יכולה לומר שעשינו את בדק הבית שלנו: היו שני חוקים, האחד של רן כהן ורוני בר און והשני של מאיר שטרית באשר לשכירות לטווח ארוך, חוקים שהיו אמורים למנוע היום הרבה בעיות והם לא יושמו. שמו אותם מתחת לשולחן וחבל.
אנחנו יכולים להתווכח עד מחר על דעותינו הפוליטיות והמדיניות אבל במזנון הכנסת אנחנו חברים. כך שאני לא יכולה להצביע על חברים קרובים דווקא מהמפלגה. כולנו מיודדים בסופו של דבר ובכלל – אני כאישיות, אדם מאד פתוח. ניקח למשל את מיכאל בן ארי – אני אוכלת איתו צהריים לא מעט. דורון אביטל ידיד טוב שלי ושנינו על תקן חדשים: קמנו ביחד עם היוזמה לחזור לעבוד בכנסת לספטמבר כי יש לפנינו יום לימודים כמו לתלמידי בית הספר. אבל חברי הנפש האמיתיים שלי הם מהעבר הלא רחוק: מהתקשורת הרוסית.
למקצוע העיתונות הגעתי ממש לא בכוונה.
רציתי להיות במאית כמו אבי ולמדתי ספרות ובלשנות עד שיום אחד, הזדמנתי עם ידיד שלי לבניין של הטלוויזיה הממלכתית בגאורגיה. נכנסנו לדסק חדשות ברוסית ושם ישב יהודי מבוגר, שלימים חיים יבין הזכיר לי אותו, הוא הסתכל עלי ושאל אם אני פוחדת לקחת מיקרופון ביד ולדבר מול מצלמה. אמרתי לו שכאחת שגדלה באולפני קולנוע- ממש לא…אז כבר על המקום הוא ביקש ממני לראיין מישהו ושם התחילה הקריירה שלי ככתבת טלוויזיה.
הפכתי למנחת תכניות ובתוך שנה וחצי הפכתי להיות המנחה הכי צעירה בחדשות הערב.
כמובן שהכירו אותי ברחוב אבל לא לקחתי ברצינות את הפופולאריות הזו. זו היתה עבודה מטורפת ולמדתי תוך כדי. כל זה קרה תוך כדי ציוני דרך היסטוריים כמו התפרקות ברית המועצות, מלחמת אזרחים והרבה אירועים דרמטיים ומפחידים גם ברמה האישית.
פעם, תוך כדי שאני משדרת, נכנסו חמושים לאולפן ובמשך 12 דקות החזיקו אותי בשידור ואיימו עלי שאם לא אקריא את דרישותיהם הם יירו בי.
כמובן שלא נעתרתי לבקשתם ובכל זאת הגעתי עד הלום. במהלך הקריירה העיתונאית שלי היו דמויות שלא אשכח. מיכאיל גורבצ'וב הוא בעיני המנהיג מספר אחת. פגשתי אותו מספר פעמים בחיי והוא מהמרשימים ביותר שהכרתי: הוא האדם שפירק את האימפריה הסובייטית אז מה יכול להיות יותר מעניין מזה? פגשתי אותו גם לא מעט בארץ וכך גם את אשתו שלצערי נפטרה. היא גם היתה אישה מיוחדת, דמות חזקה ומעניינת ולא סתם אומרים שמאחורי גבר מצליח עומדת אישה מיוחדת.
אחד ממרואייני האחרים הוא אדוארד שוורנדזה ? שר החוץ של ברית המועצות לשעבר שלפני כן היה מזכיר של מפלגה קומונסטית בגאורגיה ואחרי ההתפרקות היה לנשיא גאורגיה.
שוורנדזה תמך בעלייתם של מיליון יהודים לארץ.
הוא עמד לצד גורבצ'וב ובנה את מדיניות החוץ של ברית המועצות ובנוסף לכך היה באופן ישיר אדריכל הריסת קיר ברלין ונהניתי לראיין אותו בכמה שלבים של הקריירה שלו.ראיינתי גם את בוריס ילצין המהפכן הגדול ואם אפשר להגיד על מישהו שהוא דמות צבעונית זה עליו. כנשיא הראשון של רוסיה הוא עשה דברים מעניינים לטוב ולרע.
כמובן שעוד ראיון שזוכרים לי הוא של נשיא איראן לשעבר עלי אכבר האשמי רפסנג'אני. נכון שראיתי בו כמי שרוצה להשמיד את היהודים וכל השאר, אבל הייתי מאד קורקטית. מבחינתי זה היה יותר קוריוז עבורי לעמוד מולו עם רעלה על הפנים. מה גם שזה היה בגאורגיה ולא בארצו. אני מודה שזו היתה אטרקציה כעיתונאית ולא עירבתי בראיון הזה כל רגש.
כשאני עובדת, אין רגשות. אני לא זוכרת שהיה מישהו שרציתי לראיין ולא הגעתי אליו, אם כי אני חייבת להודות שלא הצבתי לעצמי אתגרים כמו לראיין את מלכת אנגליה.
כשנחתתי בישראל עם בתי הגדולה, ידעתי שאני בבית, הרגשתי ככה. הכל היה בסדר מבחינתי, אפילו מושלם ולא הייתי צריכה שום תהליך מנטאלי ופסיכולוגי שידוע שרובם זקוקים לו בגלל המעבר החד. הייתי מוכנה לחלוטין, מלבד בתחום השפה. המפגש הראשון שלי עם השפה העברית בארץ לא היה פשוט בכלל.
אני לא מוכנה לעשות טעויות ומעדיפה לשתוק. אז סבלתי. למדתי רק שבועיים באולפן ואת העברית שלי רכשתי בעיקר בזכות בנותיי (היום בנות 22 ו-14). הן הלכו לבית הספר וגם עשו לי בית ספר, הן לימדו אותי ובמשך הזמן רכשתי ביטחון.
אומרים עלי שאני אמא ממש מטורפת – כולנו בבית משלמים על זה את המחיר.
נו, טוב, אני כמו כל אמא יהודיה, חושבת שאני צריכה לעשות הכל בעצמי ובלי עוזרת בית. עם הקריירה התובענית שלי, אני עדיין מנסה בכל כוחי להיות משפחתית ולהשקיע אבל יש אילוצים ואיכשהו תמיד יוצא לי משהו אחר.
אמרתי שהחלום שלי להיות במטבח, עקרת בית כשעליתי לארץ ושאלו אותי כ'כוכבת' שם מה אני מתכוונת לעשות בישראל. יש לי כנראה פיצול אישיות, אני רוצה דבר אחד ויוצא משהו אחר, אבל הכי הכי חשוב זה שאני לא מתלוננת. טוב לי כך.
הדבר שאני הכי מצטערת עליו בחיים זה מעט הזמן בו הייתי שם בשביל הבנות שלי.
הן גדלו פתאום ואני נזכרת איך הגדולה עברה איתי מאולפן לאולפן כששידרתי בטלוויזיה ואיך הקטנה ראתה אותי לא מעט מול המחשב כותבת וכותבת ולפעמים לא יכולה להתפנות אליה. הלוואי שהייתי יכולה יותר לפנק אותן, ללטף אותן, פתאום הן בחורות וזה אחרת.
אני לא גדלתי עם כפית של זהב בפה.
דווקא הייתי יכולה להיות "הבת של" כי אבי היה במאי קולנוע מפורסם וזה היה מקצוע נחשב במחוזותינו, אבל הוא לא היה מקורב לשלטון ויותר מזה – הוא היה אדם אנטי שלטון. גדלתי כבכורה לעוד שלוש אחיות ומילדות היינו קשורות זו לזו, מעין נשים קטנות. אבי נפטר כשהייתי בת 15 וכמובן שזה העצים את האחדות בינינו. תמיד הייתי האחות הגדולה והדואגת ואני כזו עד היום, כשכולנו כאן בארץ עצמאיות ובעלות חיים משלנו.
למרות שהייתי בת לאם יהודיה ואב שאינו יהודי היחס אלי גם שם וגם בארץ היה רגיל וממש לא עוין.
לפני הכל: ביהדות מי שאמו יהודיה הוא יהודי לכל דבר, אבל מעבר לכך: זה היה בית של אמא יהודיה וסבתא יהודיה ואפילו סבתא רבא יהודיה והיתה להן השפעה מאד חזקה על מהלך החיים שלנו ועל החינוך שלנו, הבנות. כשהייתי בת שנתיים, כך סיפרו לי, אבי חגג בגאורגיה את ניצחון ששת הימים לא פחות מהיהודים.
למעשה, כשהייתי בת 10 חשבתי שכל ילד בעולם יהיה בשנה הבאה בירושלים.
באמת החדירו בנו את האהבה ליהדות. אני זוכרת את קבלת השבת, את החרוסת, איך הלכתי עם סבתא שלי להביא מצות והיה נראה לי שכל ילדה בגילי עושה כך עם סבתא שלה, למרות שלמדנו במסגרות של גויים.
עם מי היית רוצה לשבת לכוס קפה?
עם גלעד שליט.
עוד ב-Onlife: