"כשאגדל אני רוצה להיות בעל הון" – מחאת העגלות יוצאת לדרך

למה אני יוצאת לרחובות?

ענת בן משה, אמא לשלוש בנות:

נראה שנאמר כבר הכל בכלי התקשורת. שכ"ד בלתי אפשרי, שום סיכוי באופק לקחת משכנתא ולקנות דירה, מחירים מטורפים של פעוטונים, גני ילדים, חינוך חובה ללא חינם. עבודה אחת, עוד שתיים בלילה, הלוואות מההורים, הלוואות מהבנק, מחירי חיתולים, אוכל לתינוקת..האוכל מתייקר. הכל כבר נאמר.

אבל לא נאמר מספיק על תחושת היאוש. תחושה עמה אני חיה בשנתיים האחרונות. תחושה של מחנק, יאוש והעתיד נראה שחור. ולילות בלי שינה מדאגה, חישובים של פרוטות ? ואז מחפשים עוד עבודה. בנוסף לשלוש שכבר לקחתי על עצמי. התקפי חרדה שמופיעים למראה המילה "חסוי" על צג הטלפון. וכבר אין ממי להלוות, כי גם להורים שלנו נגמר. ואיך נעבור את החודש הבא? וזה שאחריו? ויום רודף יום, ושנה עוברת. הילדות גודלות והיאוש מתעצם. מה יהיה עליהן? כי על עצמנו כבר ויתרנו בדרך.

ואז הגיע ניצוץ, איזה שביב של תקווה. ובהפגנה ביום שבת שעברה, הרגשתי לרגע שזה לא אנחנו לבד מול מערכת שלמה שחונקת אותנו, ואולי עוד יש סיכוי לשנות. אולי מישהו ישמע את קולנו.

ובגלל זה, אני, בן זוגי ושלושת הבנות נתייצב מחר לצעדת העגלות. עם עגלה, עם מנשא ועם איזה סיכוי לשנות.

ענת בן משה תגיע לצעדה עם עגלה והבנות 

אפרת כהן נוימן, אמא לשני ילדים

בחמישי הקרוב אצעד בצעדת העגלות יחד עם ילדיי, אחרי שכבר צעדתי בהפגנה הגדולה שהיתה במוצ"ש בתל אביב. אשלם את המחיר של הדלק בנסיעות מביתי המרוחק כמאה ק"מ מת"א ואת עלויות החניה. אצא מוקדם יותר מהעבודה ואשלם במחיר שכרי בסוף החודש. אוותר על מפגש עם חברות או סתם בילוי כדי לצאת לרחובות ולא לשתוק. אני תופסת את המאבק שמתעורר בארץ כולה כמחאה חברתית על מדיניות כלכלית בלתי נסבלת של הקפיטליזם ששולט פה בעשורים האחרונים.

איתי מזדהות ומזדהים חברות וחברים שיצאו לצעדה לצידי ולצד משפחות שונות ומגוונות וירימו קול צעקה שקורא לשינוי ממסדי ועמוק וחזרה למדיניות רווחה. מדיניות שתחזיר לנו את המיסים שאנו משלמים בשירותים שתספק ותפקח המדינה. המטרה השקרית של קיום שוק חופשי מתנפץ לכולנו בפנים, כי איזה שוק חופשי מתקיים כאן באמת כשהמדינה מנוהלת ע"י מספר משפחות מצומצם והקשר בין הון לשלטון צמוד מאין כמוהו?

איני מוכנה לקבל מספרים וסיסמאות בעלמא:

5.8% אבטלה אינה משקפת באמת את אחוז הבלתי מועסקים. אחוזי האבטלה בפריפריה ממנה אני באה גבוהים בהרבה.

הכלכלה בשיאה אבל רק במאקרו ובינתיים במיקרו הכלכלי והביתי שלי, עם 2 משכורות נאות, מגורים בפריפריה ורק 2 ילדים אנחנו קורסים תחת העומס.

מה עושות משפחות שלהן תינוקות? משכורת אחת? 2 משכורות מינימום? 12 דקות מתל אביב בלוד הכל כך סמוכה עם רכבת שכל שבועיים מושבתת?

אני צועדת יחד עם העם שלי, כדי להחזיר לעצמי את המדינה שאני וכולנו זכאיות וזכאים לה.

אני צועדת כי יש לנו כוח ואסור לנו לוותר עליו.

אני צועדת כי כולם מסביבי באמת מבינות ומבינים שהמצב הביטחוני שמנהל את כולנו כל הזמן הוא פיקציה שמסיטה את השיח הציבורי מהטרור האמיתי. הטרור החברתי.

אצל אפרת נוימן כהן בבית מכינים חולצות לקראת הצעדה

אלירז זר אביב

אמא לפשוש בן שלוש. מדריכת הכנה ללידה, דולה, דולה לאחר לידה. מוזיקאית יוצרת, מורה לפסנתר ולפיתוח קול, עושה הכל כדי לשרוד.  היא צועדת בשביל זה שיושב בעגלה אבל גם בשביל זו שסוחבת אותה. 

לפני יומיים, הדיין בבית הדין הרבני הודיע שאני מותרת לכל איש, איחל לי בהצלחה, ושלח אותי חזרה לעולם – בסטטוס של גרושה+1. כבר שבועות שאני מנסה להבין איך אני הולכת להתמודד עם המצב החדש. ולא מבחינה נפשית. הפאניקה היחידה שליוותה אותי כשהחלטתי להתגרש, הייתה כשגיליתי שרק המעון לילד ודירת 2.5 חדרים ברעננה – עולים לי 5,300 שקלים. שלא לדבר על מזון, ביגוד, הנעלה ושאר דברים נצרכים, המסתכמים בהוצאה נוספת של 2,000 שקלים.

מעולם  לא נזקקתי לתמיכת המדינה, אבל המצב החדש אילץ אותי להזדקק להבטחת הכנסה מהביטוח הלאומי. ראיתי בזה פיתרון זמני על מנת שאוכל לסיים את לימודיי – אותם לימודים שאחראים על כך שבעוד שלוש שנים, אוכל לצאת אל שוק העבודה עם תואר, לפרנס את עצמי בכבוד, ולשחרר את הבטחת ההכנסה לאנשים שזקוקים לה יותר ממני. אלא שבמקום שהמדינה תתמוך ברצוני שלא להיות עליה לנטל בעתיד, גיליתי שהיא שוללת ממני את הזכות להבטחת הכנסה עקב היותי סטודנטית במוסד להשכלה גבוהה.

שלא יהיו אי הבנות: הלימודים ממומנים בעזרת מלגות, שכן אין לי כל אפשרות לממן את הלימודים באופן עצמאי. ומפאת מערכת השעות העמוסה, גם אין לי כל אפשרות לעבוד בהיקף שיספיק לי בכדי לכלכל את ילדי ואותי.

אני עושה הכל כדי לרכוש השכלה, על מנת שאוכל לפרנס את עצמי בכבוד בעוד ארבע שנים – אבל המדינה מתעקשת שאשאר בבית, אקבל את הבטחת ההכנסה שמגיעה לי ואמשיך לחיות על חשבונה כל חיי.שלילת הזכאות לקצבה זו מחד הוריות שלומדות במוסד להשכלה גבוהה – היא מצב המקבע את הנזקקות של אוכלוסיה זו!. במקום שהמדינה תתמוך ארבע שנים בחד הוריות הבוחרות שלא להיות לנטל על המדינה, תשלם להן את הבטחת ההכנסה שמגיעה להן, ותאפשר להן לצאת עם תואר אל שוק העבודה – היא מעבירה להן מסר שעדיף להתאמץ פחות ולהרוויח יותר.

כשרשתות תינוקות עושות עלי רווח של 70%, כשדירה פצפונת במרכז עולה לי כמו בית מפואר בצפון, כשהמעון של הילד שלי עולה כמו המשכנתא של השכנים שלי, וכשהמדינה לא רק שלא עושה עם זה כלום, אלא גם מערימה קשיים ביורקרטיים נוספים – לא נשארה לי ברירה, אלא לצאת ולצעוד. בשביל הילד המקסים שלי שיושב בעגלה, ובשביל האמא העייפה והאופטימית שלו שתעשה הכל כדי להסיע אותו אל מציאות חברתית טובה והוגנת יותר.

.