אנחנו גרים בבנימינה. לפני יותר מעשר שנים, קנינו בית. בית נחמד; לא בית חלומותינו, אבל בית. בית משלנו עם חצר קטנה, מאד קטנה, יותר דומה לאדנית מאשר לחצר, ובכל זאת מזווית מסוימת אפשר להתבלבל ולחשוב שהחצר גדולה מכפי שהיא באמת.
בנימינה היא פריפריה, כך נדמה לי; היא בוודאי רחוקה מתל אביב. אחת הסיבות שבחרנו בבנימינה הייתה הרכבת, כלי תחבורה אטרקטיבי שחשבנו שיאפשר לנו לגור בכפר ולעבוד בעיר הגדולה. סיבה משמעותית יותר הייתה העובדה שלא יכולנו להרשות לעצמנו לקנות בית בתל אביב. באותה תקופה עבדנו שנינו בתל אביב. היום עשר שנים אחרי, אנחנו מבינים כמה דברים טוב יותר:
1. בנימינה באמת מאד רחוקה מתל אביב.
2. הרכבת היא כלי תחבורה איום ונורא ומאד בלתי אמין.
3. היום לא היינו יכולים להרשות לעצמנו לקנות את הדירה שאנחנו גרים בה.
נכון, בנושא הדיור אנחנו מסודרים. יש עוד כמה נושאים בהם הסתדרנו: ילדינו גדולים יחסית וחל עליהם חוק חינוך חינם, כמו גם הזכות לטיפולי שיניים חינם עד גיל שמונה. אולם יש לנו תחושה שאנחנו מצויים במרדף.
אם להשתמש במטאפורה המפורסמת, אנחנו בהחלט משתתפים במירוץ העכברים. ואם לא במירוץ העכברים ודאי במירוץ כלשהו. מנסים לייצר עוד ועוד הכנסות, מכל מקור אפשרי, הכנסות כדי לשמור על איכות חיים, כדי לספק לילדינו עתיד בטוח.
כשהיינו ילדים, הייתה בנו אופטימיות
בילדותי גרתי בחדרה בבית דירות צנוע, בחלק צנוע של חדרה. כשירדנו לרחוב אהבנו לדבר על נושאים ברומו של עולם, מתוך תחושה של צדק.
היינו תמימים ומלאי אופטימיות, כפי שרק ילדים יודעים להיות. דיברנו על השלום בעיניים נוצצות; כשסאדאת הגיע לארץ, היינו בני 7 בערך, אני והילדים בשכונה שלי; הם אמרו לי בנחרצות את מה ששמעו בבית הוריהם: שאין סיכוי לשלום, שהכול שקר ושהערבים רוצים להשמיד אותנו.
אני חשבתי ששלום עדיף על מלחמה. סאדאת נרצח והשלום עם מצרים המשיך להתקיים. בדומה לכל הילדים בני גילי, גם לי ולאחיי אמרו את המשפט: כשתהיו גדולים לא תצטרכו ללכת לצבא. גדלתי וכמובן שירתתי בצבא.
שני אחיי הבוגרים שירתו בו עשרים וחמש שנים. כשהפכתי לאימא לא היה לי ספק: ילדיי ישרתו בצבא, גם בני וגם בתי. אני לא מבינה, איך הגענו למצב הזה שבו ברור לי שיילדי ימלאו את חובתם למדינה, וישרתו בצבא, אולם לא ברור לי האם אוכל לאפשר להם ללכת ללמוד באוניברסיטה, האם אוכל לעזור להם לרכוש בית.
מחלת האדישות
גם אני, כמו רבים במדינה הזו, חולה במחלת האדישות. גם אני לא ממהרת לצאת לרחובות ולהפגין ולמחות. אני מנהלת את חיי מתוך האמונה שאני אחראית להם, בטח יותר מהמדינה. עד לרגע שבו הפייסבוק התמלא קולות מחאה על מחיר הקוטג' לא זכרתי כמה בכלל עולה קוטג'.
אומרים שמחאת הקוטג' הצליחה. לי זה לא ברור, כיוון שהיום אני כבר מודעת למחיר. להפתעתי, מחיר הקוטג' בסופר המקומי הוא 7.30 שקל, או במחיר מבצע: 2 ב-10 שקל. אני מצטערת, אבל זה עדיין נשמע לי מחיר מטורף לשלם עבור קופסת קוטג' קטנה.
אני עוקבת אחרי המחאה ששוטפת את ישראל בשבועות האחרונים, ואני מתחברת לכל הנושאים שעלו ? מחירי הדלק, מחיר הדיור, עלות המזון, וגידול ילדים. כן עלות החיים בארץ הזו מטורפת.
אנחנו עובדים מאד קשה למען איכות חיינו ? בעצם, היתכנות חיינו – ובסופו של יום לא מצליחים לחסוך כסף לעתיד.
אני גאה ושמחה לראות את הציבור מצביע ברגליים ויוצא לרחובות. נמאס לו. כמו שנמאס לי. נמאס מהמצב הקשה, נמאס מאי הוודאות לגבי העתיד, מתחושת החרדה הקיומית הכלכלית.
אולי אני שוב חוזרת להיות תמימה כמו בילדותי, אבל אני מקווה שהשלב הבא של המחאה יוליד שינוי במפה הפוליטית. הגיע הזמן שהמדינה הזו תשנה את סדרי העדיפויות: חינוך וחברה לפני ביטחון ומלחמה. טוב בסדר, איראן מאד רוצה להשמיד אותנו והערבים ? מספרים הכתבים הצבאיים – עדיין היו שמחים לזרוק את כולנו לים.
אז אני מוכנה להתפשר ? בואו נשווה בין תקציב הביטחון לתקציבי החינוך, הבריאות והרווחה. העובדה שהמשאלה הזו נראית כמו פנטזיה רחוקה, רק מראה כמה גרוע המצב של כולנו.