הבגדים שאנחנו לובשים לגופנו, מספקים לנו הגנה פיזיולוגית, אבל גם ובעיקר פסיכולוגית. המפלט האבולציוני היחיד בו מותר כיום להסתובב חצי עירומים (ובמקומות מוגדרים גם עירומים לחלוטין), הוא חוף הים.
טובי פלד, פסיכולוג אבולוציוני המתמחה בטיפול בחרדות, מסביר כי "חוף הים הוא בועה של חופש שמורידה את המגבלות והרבה אנשים מגיעים בגלל תחושת החופש, שחלק ממנה זה להסתובב חצי עירום".
בכלל, פלד סבור שעירום טבעי לנו כבני אנוש יותר מהבגדים, ומסביר למה, למרות זאת, יש נשים שלא יציבו כף רגלן בחוף הים, למרות ששם לגיטימי להסתובב בחצי עירום.
"לא נולדנו עם בגדים ובמשך עידנים הסתובבנו עירומים, בלי שום רגשי בושה לגבי הגוף שלנו. עד היום יש שבטים בהם עירום זה דבר פשוט וטבעי מאוד. חשיפת החזה הנשי שם לא נחשבת מינית בכלל.
"גם כיסוי איבר המין הגברי לא נובעת מצניעות, אלא מסיבות פרקטיות – שלא יפריע בריצות, שלא יסתבך בענפים ובשיחים, שלא יקבל מכות".
מה הקשר בין עירום לבין מוסכמות חברתיות?
לדברי פלד, "הבושה לגבי עירום היא לחלוטין עניין שהחברה מכניסה לנו לראש. מטבענו, אנחנו רגילים ומסוגלים להסתובב ערומים בין אנשים מוכרים, ועובדה שאבות אבותינו עשו זאת במשך עשרות אלפי שנים".
הבעיה היא שהמוסכמות החברתיות כל כך מקובעות כבר, שעירום נחשב לבעייתי, גם כשמדובר באמירה אמנותית. כך למשל, צילום העירום ההמוני של הצלם ספנסר טוניק בים המלח שנקבע ל – 17 בספטמבר וכבר מעורר סערה והתנגדות.
ח"כ זבולון אורלב(הבית הלאומי) אפילו פנה ליועץ המשפטי לממשלה כדי לאסור על הצילום, בטענה כי מדובר בשידול לדבר עבירה, וראש המועצה האזורית תמר מתנגד נחרצות.
פלד לא מבין על מה המהומה. "המונים מכל העולם ובכל הגילאים התנדבו בשמחה להשתתף בפרויקט הצילום בעירום, וגם אצלנו יש לא מעט מתנדבים. זה מראה כמה עירום הוא בעצם טבעי לנו,ועד כמה אנשים רוצים להשתחרר מהמוסכמות החברתיות".
"זו גם גישה טיפולית שהייתה טרנדית בארצות הברית. מטפל ומטופל ישבו עירומים אחד מול השני, ללא כל מגע. בעצמי השתתפתי בטיפול בעירום באוניברסיטה שבה למדתי בארצות הברית.
"העברנו שעות של מרתון פסיכולוגי בעירום ביחד עם המרצה. הרעיון היה ששחרור מהבגדים מייצג שחרור של הנפש מהמוסכמות. בעירום אתה גלוי, וכמו שאתה לא מסתיר את הגוף שלך, אתה גם לא מסתיר מחשבות ורגשות", הוא מסביר.
חוף הים משחרר מעכבות?
אבל למה בחוף אנחנו מרשים לעצמנו להסתובב באופן חושפני בחוף הים? לדעת פלד, מדובר בעיקר באוהבי שואו אוף, ילדים, זקנים, ואוהבי חופש שעדיין מחוברים לרגשות הטבעיים ולתחושת החופש. "לילדים טבעי מאוד להתרוצץ על החוף עירומים לחלוטין, כמבוגרים, חלקנו איבדנו את זה".
לדבריו, לאנשים היפים ובעלי הביטחון העצמי הגבוה אין בעיה. "הם באים בשביל השואו אוף, הגוף הוא מקור הגאווה שלהם והם יחפשו כל הזדמנות לחשוף אותו כדי לקבל מבטים ומחמאות ולהעלות את הדימוי העצמי שלהם.
"גם לזקנים אין בעיה להופיע בבגדי ים, כי הם כבר מעבר לדברים – לא מצופה מהם להיות מיניים. גם לא לא מדובר בהכרח באנשים רזים או עם גוף מושלם. "מדובר כאן בצורך לחזור למשהו בסיסי וטבעי, ולחוות חופש ושחרור", מסביר פלד.
לעומת זאת, חשיפה בחוף הים בעייתית עבור הרבה נשים. "בחוף הים אפשר לראות בבירור את שני הקצוות, אלו שמסתובבות עם בגד ים מינימליסטי כמעט עירומות, בדרך כלל בחורות צעירות שעושה להן טוב שמסתכלים עליהן ומתחילים איתן, ובגלל זה הן באות לים".
לעומתן יש נשים שגם בחוף, איפה שמותר, יעדיפו בגד שלם או יכסו את עצמן בשמלות חוף. ויש גם הרבה נשים שלא יגיעו לים בכלל.
פלד מסביר כי מי שחוששת מחשיפה, בדרך כלל סובלת מדימוי גוף ירוד, ובדרך כלל גם מחרדת קהל. "מתחת לנושא של דימוי גוף נמוך, מסתתרת גם חרדת קהל – אלו אנשים שלא מרגישים בנוח ששמים לב אליהם , מסתכלים עליהם, מתרכזים בהם ושמים אותם במרכז.
"מהסיבה הזאת יש אנשים, בעיקר נשים, שלא יעזו להתקרב לשפת הים עם בגד ים, ובטח שלא עם ביקיני, כי הן מתביישות בגוף שלהן. זה לא מפליא. החברה עם הסטנדרטים המאוד גבוהים שלה גרמה להן להרגיש מאוד לא טוב עם הגוף שלהן".
ומה עם גברים?"לגברים הרבה פחות אכפת – הם מסתובבים בחוף עם כרס ולא מפריע להם כלום. זה נובע מביטחון עצמי גבוה, או מאטימות",אומר פלד, "לא אכפת להם ממה שאחרים חושבים, כי מראש ההופעה היא לא דבר חשוב להם".