המאבק החברתי שמתחולל כיום ברחובות שלנו מצייר לכאורה תמונה די פשוטה- מצד אחד יש את הסוציאליזם הטוב שדוגל במדינת הרווחה ובשיוויוניות ומצד שני יש את הקפיטליזם הרע והדורסני שעסוק רק בהרחבת הפערים ובהתעשרותם של העשירים על חשבונה של יתר החברה.
אבל מה לעשות שהדברים קצת יותר מורכבים?
כי בסופו של דבר, אם נסכם את העמדה הקפיטליסטית נמצא שהיא טוענת שהדרישות הסוציאליסטיות אינן ניתנות להשגה בעולם אכזרי כמו שלנו.
נקח כדוגמא את שאלת המיסים.
המוחים מציגים למדינה דרישות רבות בתחומים שונים ומצפים שהיא תממן את כל זה מכספה. ומהיכן יש למדינה כסף? מאיתנו האזרחים! לכן יש להעלות מיסים כדי לאפשר למדינה לקחת אחריות על ענינים רבים שכרגע מוזנחים על ידה וממילא נגישים במיוחד לאלה שיש להם כסף בכיס.
ובאופן הפוך: הפחתת מיסים= פחות כסף למדינה וממילא פחות יכולת לדאוג לדברים כמו חינוך חינם, דאגה לחלשים וכדומה.
אבל, יענו מיד הקפיטליסטים, אתה לא באמת יכול לעשות את זה בלי להנזק.
כי אז למשל, בעלי הכסף הגדול, שהם המנוע המרכזי של הכלכלה שלנו, פשוט יעזבו את המדינה וישקיעו במדינות אחרות, עניות יותר, המשוועות לכסף שלהם ומוכנות לפטור אותם כמעט כליל ממיסים.
ואיך בדיוק תתפתח המדינה כשאין לה בעלי הון שמייצרים מקומות עבודה ומשקיעים בה?
ואז יהיו במדינה יותר העלמות מס. כי כשהמיסים גבוהים שווה לקחת את הסיכון ולגנוב מהמדינה כי מדובר ברווח משמעותי.
וזו רק דוגמא אחת שמדגימה בתמציתיות את הדיסונסס הזה.
הסוציאליזם דיבר על עולם מאוחד ללא כל הבדלי מדינות כשכולם חולקים את משאביו של העולם- והרי אנחנו יודעים מה קורה בעולם שלנו לבני אדם שאין להם מדינה שתגן עליהם.
הסוציאליזם מדבר על מנהיגים שלא מנצלים את כוחם הסמכותי לרעה ומתייחסים לנתינים כאב לבניו- ואנחנו זוכרים שהיטלר נמצא רק במקום השלישי ברשימה המכובדת של "רוצחי-כל-הזמנים" מתחת למנהיגים של רוסיה וסין הקומוניסטית
הסוציאליזם מדבר הטעות שבהפרטה ורק מזיקה לאזרחים- ואנחנו נזכרים כמה זמן אנחנו ממתינים לתשובה מפקיד של משרד ממשלתי אפילו בעניין הכי זניח שיש.
וזה רק הקצה של הרשימה..
כי הסוציאליסטים בעצם מאמינים באמונה שלמה בליבו הטוב של האדם ובטוח שכל מה שצריך הוא רק להסיר את המכשולים המפריעים וממילא העולם יהפך בן רגע לגן עדן פורח.
ומולם ניצבים הקפיטליסטים המפוכחים, הריאליסטים והדי מיואשים שמכירים את הצורה האמיתית של לב האדם ויודעים שברגע שיש לו הזדמנות הוא רק מחפש כיצד לדאוג לעצמו בלי שום מחשבה נוספת על מה שיקרה לסביבתו.
הלב הרע של האדם לא מאפשר לארגן פה מדינה שיוויונית וחלוקת רכוש כוללת ודאגה לזולת, כי ברגע שהשוט מוסר לרגע מעל גבינו מיד משתלטים בעלי הכח על החלשים ועושים בחברה האנושית כבתוך שלהם.
לכן, צועקים שוב ושוב הקפיטליסטים- "הסירו ידיכם" ותנו לחופש לשלוט בעולם ובכלכלה, כי הגדלת כוחה של המדינה והגברת הריכוזיות רק מסמלים את תחילתו של עידן אופל שבו אדם ישלוט על אדם לרע לו.
לכן, לדעתי, הכל מתחיל ונגמר בלב הפרטי של כל אחד מאיתנו.
בואו ונשאל את עצמנו לגע ובכנות, מה אנחנו נעשה כשנגיע לעמדת כח? מה אנחנו עושים היום כשיש לנו איזה שהוא יתרון על סביבתנו? האם אנחנו חולקים אותו עם האחרים או שומרים אותו בחמדנות ובסתר כדי שאף אחד לא ישמע עליו? האם אנחנו זוכרים את יריבינו גם כשאין להם כח להשמיע את קולם ולהתנגד אלינו? האם הכח, הכסף והעוצמה לא מעוורים מיידית את שכלנו מלראות משהו אחר חוץ מאת עצמנו?
רק כשנדע שהלב האנושי הפך להיות מעט טהור יותר אז נוכל לצעוד צעד קדימה ולדבר על דברים קלים יותר כמו תיקון המוסדות החברתיים ושינוי המבנה של הכלכלה המדינית, אבל צריך תמיד לזכור שאלו בסך הכל כלים שאנשים טובים יודעים איך להיטיב בעזרתם ואנשים רעים מוצאים את הדרך להזיק באמצעותם.
ובכל זאת, אני מוצא תועלת בהפגנות ובמחאות שנדמה שמקיפות יותר ויותר אנשים ככל שחולף הזמן (על אף שיש המפקפקים גם בעובדה הזו).
לצעוק על אחרים שישתנו זה תמיד יותר קל, אבל אם תוך כדי הצעקה נוצר איזה שהוא שינוי גם בתוך הצועק עצמו, ואפילו אם מדובר בבן אדם אחד, רק בשביל זה היה שווה לעבור את כל הדרך ולהגיע עד לככר.
כי אם, בזכות השבועות האלה, אנשים באמת יוצרים בתוכם מודעות חברתית מוצקה ודאגה אמיתית לזולת, ולא רק מצפים מאחרים שישתנו- זה נותן איזו שהיא תקווה שאכן החל להתחולל כאן איזה תהליך פנימי ואיכותי שאולי ביום מן הימים יבשיל לכדי המדינה שכולנו כל כך רוצים לחיות בתוכה.
הלוואי…