יש המתייחסים לפינוק בצורתו החיובית ובצורתו השלילית.
אני רואה פינוק רק בפן החיובי. להפגין חיבה, לחבק, לנשק, לתת תשומת לב ואוזן קשבת. לפרגן, לשבח. זה פינוק.
הרבה פעמים נשמע את הדודות אומרות על תינוקות בני יומם:"פינקת אותו, עכשיו הוא רוצה ידיים".
מגע הוא דבר לגיטימי. הפגנת חום וקרבה היא צורך בכל גיל, ועל אחת כמה וכמה בגיל זה.
עם זאת, אני אדגיש שאין להפעיל מניפולציות רגשיות בכדי לסחוט מהילד חיבוק. אל תכפו את עצמכם.
לא להתנות. אהבה לא מתנים. "אם לא תתן לי חיבוק, גם אני לא אוהב אותך…"
לעשות דברים אותם הוא מסוגל לעשות, במקומו, זה לגזול ממנו את העצמאות שלו ובמידה מסויימת אף לפגוע בבטחונו העצמי.
ילד לא יידע למה הוא מסוגל אם נעשה עבורו כל דבר. הוא מראש ייצא מנקודת הנחה שהוא לא יוצלח.
זה יתבטא בחוסר רצונו לנסות להרכיב את מסילת הרכבת בגיל הצעיר ובהמשך- חוסר רצון להתמודד עם שיעורי הבית לבד. ובגיל המבוגר- חשש להירשם לאוניברסיטה, כי ממילא אינו מסוגל….
ילד כזה הופך להיות תלותי ולא באמת מסוגל להתמודד עם החיים האמיתיים. אין לו את הכלים, לא הוענקו לו כישורים חברתיים להסתגל לחברה.
לגונן מדי על הילד, אינו פינוק בעיניי, אלא מניעה ממנו לחוות את העולם ולהתמודד. אהבה כזו היא אהבה חונקת, לא מאפשרת.
אנחנו נקבל החלטות עבור הילד, כדי שלא יעשה טעויות. כדי שלא ייפגע. ככה לא לומדים!
אמא שאוהבת את הילד שלה, צריכה גם לתת לו להתמודד עם מידה מסויימת של תסכול. הרי במציאות חייו הוא לא יקבל כל מה שירצה. הוא גם יחווה אכזבות. חשוב שילמד דרכינו איך להתמודד איתם. זה חלק מיכולתינו לפתח אצלו את האינטליגנציה הרגשית ולתת לו כלים להתמודד בחברה.
פינוק אמיתי נותן הרגשה של חשוב, מוערך, אהוב.
אך פינוק כביכול, מסרס וגורם לילד לחוש חסר אונים, קטן ולא מסוגל.
כאשר אני מגיבה לצורך של הילד זה אינו פינוק.
פינוק בעיניי יוצר אמון, בטחון ואהבה.
פינוק קיים מכל גיל עד כל גיל.