אוגוסט 2008. חם. אהוד מטפס על המגלשה בגן הציבורי שליד הבית. כל הקלישאות נכונות: קולות צחוקו המתגלגל מרחיבים את הלב, תלתלי הזהב בוהקים. אי אפשר לאהוב יותר משאני אוהבת אותו. ילדה בת עשר לערך חולפת על פני ומסתירה אותו לרגע. אני מסתכלת עליה. היא יכלה להיות שלי, אם רק היה לי קצת יותר מזל, אם רק הייתי מתעקשת יותר באותו יום.
באותו יום שבו ילדתי מוות.
שמונה שנים לפני כן, פברואר שנת 2000. בדיקת ההיריון הביתית מונחת על שולחן האוכל, מבשרת כי בעוד תשעה חודשים, המשפחה שלי מתרחבת. אני מרימה טלפון לאמי, עד סוף היום כולם יודעים, כולם מתקשרים לברך. אני והאיש שלי מאושרים.
חודשי ההריון מתקדמים, אני צוברת בדיקות דם, שתן, חפירות גניקולוגיות, חלבון עוברי, העמסת סוכר, בדיקת שקיפות עורפית בחודש החמישי להיריון.
"הנה עמוד השדרה שלה", אומר המומחה. "אלה הכליות. זו מערכת העיכול. היא נראית מצוין". אבל כשהוא עובר ללב של העוברית שלי, האושר נקטע בבת אחת. "יש פה נקודות בלב של העוברית", הוא פוסק. "זה מצביע על מום פוטנציאלי".
"אולי תסמונת דאון, אולי סתם בעיה בלב", הוא מדקלם בלקוניות מהמחקר האחרון שקרא.
"מה זאת אומרת?" אנחנו מנסים להבין, מתסכלים זה בזו, מבולבלים, מנסים להדוף את הסחרחורת.
השמחה הגדולה מפנה את מקומה לטובת חרדה, פגישה עם גנטיקאית ורשימת בדיקות נוספות, אנחנו נעים מכוח האינרציה. לא שואלים שאלות מיותרות, לא מקשים. "אני ממליצה על בדיקת סיסי שלייה", מסבירה לנו הגנטיקאית, "מדובר בבדיקה דיאגנוסטית, שתבהיר לנו האם יש מום או לא. במקרים נדירים נגרם זיהום ברחם בעקבותיה". מקרים נדירים?
הסחרחרת נכנסת לפעולה: מקץ כמה שעות אני שרועה על כיסא המטופלות, בחדווה של תרנגול הודו שמצפה למילוי חג ההודיה. הרופאים רוכנים מעלי, מפשפשים בגופי. דוקרים את המקום הכי קרוב אלי. הדבר היחידי שאני מעיזה לשאול הוא האם אני בסדר. "בסדר גמור!", עונה בתקיפות אחת הרופאות, "אל תזוזי ואל תפריעי לנו".
הראש, הלב, הבטן והרחם ? הנכסים החשובים של כל אישה, מאותתים כי משהו לא טוב מתרחש כאן. "סיימנו", מודיעה הרופאה, "את יכולה לקום ולהתלבש". בוצע. אני מתיישבת על ספסל ההמתנה מחוץ לחדר הטיפולים. כואב לי, עצוב לי. לא כך תיארתי לי.
שבועיים שאני מסתובבת וממתינה לתוצאות הבדיקה. עובדת כאילו כלום, קונה בגדי הריון. האיש היקר, שנשבע להזדקן איתי, עושה כמיטב יכולתו להסיח את דעתי. שיערה לבנה מבצבצת אצלו בצדעיים. הכאב קשה מנשוא, התכווצויות טורדניות מתחילות, מלוות באלף ספקות: ואם היא אכן לוקה במשהו- ניפרד ממנה? האם באמת נלך על הפלה יזומה בחודש חמישי? שטויות. הקטנה שלנו נהדרת. בטח שהיא נהדרת. תסמונת דאון? קצת מוקדם בשבילנו. גם אם הבטחנו זה לזו, קצת לפני שנישאנו, שביום מן הימים נאמץ ילד פגוע, כדי שלא נעזוב את העולם בלי מעשה אחד ראוי לפחות.
חברתי ואני יושבות במסעדה בנחלת שבעה. אדם יודע את גופו ואת ליבו, אישה יודעת הרבה יותר. אני משאירה את המנה כמו שהיא, עולה על מונית ונוסעת לבית החולים. בפעם הראשונה פוטרים אותי הרופאים ב"הכל בסדר, את קצת חרדה, אלה תופעות אופייניות אחרי הבדיקה הזאת". בפעם השנייה, השלישית והרביעית בהן אני מתייצבת בבית החולים באותו יום, הם דבקים בגרסתם. שום סימן שאלה לא מרחף מעל סוגיית ה"למה לעזאזל היא מדממת, ומדוע היא מתלוננת על התכווצויות". כלום. תסמונת האישה ההיסטרית, זו שמתייחסים קודם אל הבעת הפנים שלה ורק אחר כך, אם בכלל, לטענותיה הענייניות, חובטת בראשי. אני מקפידה לא לשבור את המסורת, שגורסת שאסור להקשות על רופאים. יש להם חלוק לבן, והם מאוד עסוקים בבעיות הרות גורל. לא בנשים הרות היסטריה.
חצות, אהובי ואני נוסעים הביתה. נכנסים למיטה עם הבטחה ליום טוב יותר. אני מנסה להירדם. אבל הכאב האיום מסרב לנטוש אותי. יד חזקה ומרושעת לופתת את הבטן שלי. "תחזיקי מעמד, קטנטונת", אני מתחננת. "אני נשבעת שנאהב אותך ולא חשוב מה". אני עוצמת את העיניים חזק חזק, מנסה להירדם, מתאפקת לא ליטול שניים- שלושה- עשרה כדורים שיפיגו ולו במעט את הכאב. נדמה שהמון זמן חלף, אהובי כבר צלל לתוך השינה. אבל אני עדיין נאנקת.הלפיתה הופכת לחזקה יותר יותר. אני ניגשת לשירותים, מכווצת עד אימה. אולי זה קילקול קיבה?
הדימום מתחזק, ההתכווצויות גוברות. "אל תעזבי אותי", אני מנסה בשארית כוחותיי לפנות אל הקטנטונת. אהובי מתעורר, אני מנסה לגרש אותו משם, נאחזת במעט השפיות שעוד נותרה לי. "בבקשה, אתה לא צריך לראות את זה", אני מתחננת. האיש שלי מתקשר למד"א, תוך דקות ספורות מגיע פרמדיק. אלי, אל הבית שלנו, שחווה שמחה וחורבן בפרקי זמן כל כך קצרים.
אני מתבוססת. אני יכולה לעזוב. אני מאבדת את ההכרה.
בבוקר מגיע יהודה משי זהב מזק"א. מתייפח, הוא לוקח את הקטנטונת שלנו לחלקת העוברים.
בחדר ההתאוששות הרופא מלטף את ראשי. הוא עצוב איתנו. אני חושבת על השיחות שניהלנו, אני והוא, שיחות שבהן התרעתי על אסון הממשמש ובא. התרעתי, אבל אולי לא מספיק.
אוגוסט 2008. חם. אני לוקחת את אהוד הביתה, מקלחת אותו ומקריאה לו את "אהרון והעיפרון הסגול". הלב שלי מחסיר פעימה. עיפרון אחד סגול, ואהרון מצייר לעצמו מציאות חדשה. לא מתעכב על כאב, על אובדן, על חסר.