טו באב: מה הכי מעצבן אותי אצל בעלי?

לידיעות היה פרויקט גאוני לכבוד ט"ו באב. במקום לשמוע מפוצי למה היא אוהבת את פיצי, הם שאלו זוגות טובים, כאלו שרואים שיש ביניהם איזו אש ואיזה סוד, מה הכי מעצבן בבן או בבת הזוג שלהם. אנשים דפקו שם רשימת חסרונות מעוררי השראה ורק בסוף ענו על השאלה- ומה אתם כן אוהבים.

יופי של רעיון.

כי הדבר היחיד שאפשר להגיד על אהבה זה מה בלתי נסבל בפרקטיקה שלה. נניח, מה הכי מעצבן אותי בלחיות עם בעלי?

 

1. האיטיות

2. האיטיות

3. אני על ספידים והוא-

4. האיטיות

5. האיטיות. כל מה שיכול להיסגר בסעיף אחד נמשך חמישה.

6. נכון מעצבן?

 

 

כל כך זיכך אותי להכין את הרשימה הקטנה הזו שממש הרווחתי את הזכות לענות לשאלה האחרונה- טוב, אז מה כן נהדר בו?

וכאן פתאום אני מגלה שבעצם – את התשובה הזו אי אפשר לדבר באמת בסעיפים כי היא לא מתחום הפרקטיקה היא מתחום הנס.

יש לי כמובן רשימה ארוכה ומתפייטת של יתרונותיו של אלכס וכל מי שרק מתחיל לדבר איתי על בעלי שהוא באמת טפו, מופלא, מקלל את הרגע שהוא התחיל לשאול, אבל זה לא זה.

 

אני אוהבת את האיש הזה בגלל משהו שאני לא יודעת ולעולם לא אוכל לדעת מה שמו.

רק למשוררים אני מרשה לדבר איתי על זה. נניח לנדב ליניאל הצעיר המוכשר הזה שכותב "אהבתי אותך כמו שאהבתי אותך". אפילו המטאפורה, היחידה שיכולה באמת לצוד את התווך הרועד בין שתי תמונות ברורות מדי, אפילו היא יכולה רק להגיד משהו מעגלי, נעדר מידע, והרמטי מאד.

 

כל מה שאפשר באמת לומר על אהוב זה: הנה הוא. האצבע המצביעה מופנית אל פניו, מחזיקה בתנועה אחת את כל המשפט הילדי שאחריה: את זה. את זה אני רוצה. כל כך.

 

אז נכון שהנס של ההתאהבות יותר מרשים, אבל דווקא נס האהבה מוריד אותי על הברכיים. מזכיר לי שוב ושוב את הנתינות, את הצניעות, את זה שהדבר הכי חשוב בחיים שלי הוא לא באמת בתחום השגתי הסופרת ולא באמת בתחום הבנתי. אני חייבת לקלוט את השבירות את חוסר השליטה ואת הפגיעות של הכל, להבהל, ואז לשכוח במהירות כדי להצליח ולהתמסר בלי פחד.

אויש, כל כך הפחדתי את עצמי עכשיו, אני חייבת בכל זאת להרפא בעזרת איזו מטאפורה. בסדר, בסדר, אם אי אפשר לעשות מטאפורה שירית טובה אשכך את החרדה בסתם מילים. כל פרוזה עדיפה על פרוזאק.

 

ובכן. אהבה היא הבד הזה שמתלהבים ממנו בלי גבול ולכן, בלי לגמרי לתכנן את זה מראש, יוצא שתופרים ממנו הכל.

 

את התיקים:

 

 

את השמיכות:

 

 

את החצאיות:

 

את התמונות, את הקישוטים:

 

בקצרה, מה לא.

ואז, וולקאם טו ריאליטי,

יש על האהבה כתמים פרימות ועוד כתמים קשים במיוחד:

 

 

לו היו גרים בבית שני תקתקנים מהירי פעולה עוד אפשר היה לנקות לסדר ולמרק הכל, אבל נו.

ובכל זאת לא נורא. כי בסעיף האחרון העונה לשאלה למה את אוהבת אותו יש לי את התשובה – בגלל תמונת התשתית:

 

 

וחשוב מזה, בגלל הריח של הורדים. ריח שלא באמת ברור מאיפה הוא מגיע, בטח לא משני ורדי קיטש רקומים על חומר, אבל הוא שם. ריח לא רע בכלל.

כזה שאפילו מצדיק את כל מעשה האריגה הסיזיפי המתיש וכן, האיטי במהותו, של החיים.