במציאות המשונה שנכפתה עלינו במדינה, כשעל פיה ילדים יוצאים לחופש של חודשיים כשההורים שלהם חייבים להמשיך ולעבוד כמעט ללא הפסקה, צריך לחשוב על פתרונות של תעסוקה גם למי שאין לו כסף לממן קייטנה ארוכה.
לכן זה רק טבעי שיותר ויותר ילדים מוצאים את עצמם מבלים זמן ממושך מאוד עם הבייביסיטר המושלם שאף פעם לא נגמרים לו הכוחות והוא כמעט תמיד מעניין- הטלוויזיה. גם החברות הגדולות מודעות היטב לעניין ומשווקות חבילות מיוחדות לימי החופש הגדול.
אז מה הבעיה בעצם?
הבעיה היא ביכולת הקטנה והולכת של ילדינו (וגם שלנו, אבל זה לא הנושא של הפוסט הזה) להחזיק מעמד מול תוכן שאיננו מוגש בכלים תזזיתיים למשך יותר מדקה אחת, במקרה הטוב.
תשאלו את המורים בבתי הספר כמה חשוב להשקיע מראש בפעילויות מפוצצות כדי שהשיעור יצליח לזרום טוב, כשהאופציה היחידה שעומדת מול זה היא השימוש ביד קשה ובמשמעת ברזל.
אבל כמובן שהשיעור בבית הספר הוא רק הקצה של בעיה משמעותית יותר:
באופן כללי, בני אדם מחזיקים בתוכם מחסן שלם של רגשות, מחשבות ורצונות שקשה לבטא אותם בקצב של פרסומת. אפילו כדי לגבש דעה מול סוגיות אקטואליות (מחאת הדיור, היחס להתאבדויות וכדומה) חייבים לייצר אורך נשימה מסויים כדי לשמוע את שני הצדדים ולהחליט מי יותר משכנע ולאיזה כיוון לפעול. הילדים שגדלים יחד עם הטלוויזיה (ועם כל מוצרי התרבות שדומים לה בהקשר הזה) מאבדים את היכולת להכיל כל עניין שאיננו שטחי.
וההפסד הוא אפילו יותר עמוק.
קראתי פעם מאמר מצויין של מבקרת קולנוע הונגריה שדיברה על החידוש הגדול שהביא איתו הקולנוע לעולם. כי מאז שהומצא הדפוס, היא טענה, בני האדם התרגלו לחשוב באופן מילולי בלבד כשכל העולם האחר של התחושות האילמות פשוט נעלם מעל פני האדמה. לידתו של הקולנוע אפשרה להחיות סוג נוסף של מחוות שלא מתבטאות דרך כלי הדיבור ושמבטאות עולם פנימי ועדין יותר שחייב להשתמש באמצעי ביטוי עדינים יותר.
וכאן היא מציינת את הפלא הגדול- כלי הביטוי החדשים משפיע גם על יצירת תכנים חדשים!
כלומר, כשאין איך לבטא דברים שאינם מילוליים, האדם מדכא בתוכו את כל התכנים האחרים ומתרגל לחשוב בצורה "מדברת". אבל, ברגע שפותחים לפניו את הדרך הנוספת, נוצרת בתוכו יכולת חדשה שלא היתה קיימת בו קודם והכלי בורא ממש את התוכן ולא רק מתרגם אותו.
וכך, בהיפוך מצער, יש לטעון כלפי הטלוויזיה.
כי כל מי שניסה פעם להקשיב באמת לילדים, יודע שיש בתוכם עולם עשיר מאוד, כל עוד לא "הצלחנו" להשחית אותו ע"י המבוגרות המגושמת שלנו, והעולם המופלא הזה פשוט הולך לאיבוד דרך מכונות הצמצום האלו. הילד מתרגל לחשוב שכל דבר שהוא מזהה בתוכו שהוא קצת יותר מורכב ומסובך וקצת יותר קשה להסבר- עדיף לוותר עליו כי הוא מבין שדברים מהסוג הזה לא באמת מתאימים לעולם שבו אנחנו חיים.
חשוב לי להדגיש שאני לא מדבר פה על פתרון קיצוני של הרחקת והדחקת כל זכר של מדיה ויזואלית (במיוחד כשהאינטרנט מהווה אלטרנטיבה מצויינת לנגישות עם אצבע על הדופק גם מבחינת התכנים וגם מבחינת הכמויות), אלא רק על העלאת הנושא למודעות.
אני פשוט חושב שבמשך כל השנה ולא רק בחופש הגדול צריך לחשוב פעמיים לפני שמושיבים את הילד מול המסך, ולמרות הזמן היקר של השקט שמשיגים על ידי כך, צריך לבדוק שוב בצורה מושכלת את היתרונות והחסרונות של הפתרון המסויים הזה.