הגיע הזמן לצאת מהארון: אני מפונקת. אני אוהבת חיים טובים, נעימות, דגדוגים, גרגורים וחיבוקים. אני אוהבת שעושים עבורי דברים כמו ניקוי וסידור הבית, אני כמהה לחופשות אקזוטיות, מוניות עם מזגן, בתי קפה עם מאפים שנאפו בהרבה תשומת לב לפרטים, בגדי מעצבים חפים ממאמץ, שכמו נבראו עבור גופי הענוג, וגם, אוהבת שיש לי זמן להרהר ולהעמיק בחיי, להתפתח, ללמוד עוד ועוד, לקרוא, סרטים, סדרות, מוסיקה, ולשמוע הרצאות מפי אנשים מלומדים
לעתים, אני אפילו רואה בעיני רוחי את הכסף שגדל על העצים, ואת עצמי קוטפת אותו, מניחה אותו בסלי קש, ומודה לעצים על נדיבותם. בגדול, מרגישה שמגיע לי טוב. למה לא? ברור לי שאני מסתכנת פה בסקילה בכיכר העיר אבל חשה שנולדתי כדי לשחרר שדים ממאורתם ולא מוצאת טעם להסתיר או להתבייש במפונקותי המפוארת.
הפינוק הוא אויב העם
בשיח הישראלי פינוק נחשב לחטא חמור עד כדי פשע כנגד האנושות. קצת פחות מלהיות שמאלני אבל די קרוב לזה. ה"מפונק" בישראל נחשב ללא גבר, עדיני ורגישי, בעל עור לבנבן ואלרגני שנצרב בקלות בשמש, מין "אוכל סושי רך" ללא יכולת לפרק בשיניו עצמות של שורים איראנים רעים זועמים. נדמה לי שזה קשור לטראומת השואה ולתפיסת עולם של חברה במצוקה\מלחמה.
הרי "מפונקים" הם לא אנשים לסמוך עליהם בעת צרה. ועתות צרה נוחתות כאן עלינו על בסיס יומי. אז האטרקטיביים בחברה במצוקה הם הקשוחים, המסתפקים בלחם עם זיתים, הישנים בחיוך שליו על מצע של קוצים ועקרבים, המוכנים לקטסטרופה בכל עת והיודעים לנווט ללא ג'י פי אס. ובקיצור, כאלה שחיי נוחות לא מציפים את תודעתם.
העם רוצה לצאת לחופשה!
נמאס לי! רוצה למחות! כן, אני מפונקת. במובן הטוב של המילה. ומי שמנסה להסתיר את מפונקותו הרכה מוזמן להצטרף אלי למפלגת המפונקים. תתעוררו! (אם תרשו לי לרגע לדברר את הדור) אנחנו דור אחר. דור כן עם עצמו ועם חלומותיו. והקשיים של הדור הזה עדיין קשים. למה לזלזל בהם?
לא רק מי שסבל רעב, או גזענות יכול לסבול.. וגם, החלומות שלנו גדולים ומפונקים והפתעה – מסתבר, עמוסים בערבות הדדית מלוא החופן. למה להרוס אותם?למה לסגור לנו את מצבר הפינוק שיכול להביא אותנו לפעול להגשמת חלומות?
כל זה לא אומר חלילה שאני ממליצה על לקחת את הקצפת בחיים כמובן מאליו. להיפך, מודה אני כל יום על הדברים הפשוטים הבסיסיים כמו הבריאות, האוכל והאנשים האהובים. אבל מה רוצים? שנודה על זה ונשתוק. שנסתפק בליין הבייסיקס כשה"הוט קוטור" במרחק יריקה? מדוע מבלבלים לי את הבייצלאך? (ביציות באידיש) והבייצלאך המפונקות שלי לא אוהבות שמבלבלים אותן.
אוי לו ללבנבן התל-אביבי כי יתלונן!
אני מזהה פה איזה הנחה בסיסית תמוהה ומרגיזה. כולם רוצים הצלחה, כסף, עושר ואושר, כולם רוצים להרשות לעצמם סיפוק והנאה, אבל רק בתנאי שזה מגיע אחרי מנה הגונה וגדושה של סבל וקושי, רק אז מותר לך להנות מהפירות. אם לא נלחמת מלמטה, באת מהביבים, עבדת קשה עד שנשמתך וגופך רצוצים, סבלת מאפליה, גזענות או מחרפת רעב – לא מגיע לך כלום. ככה סתם לחיות וליהנות באמצע החיים? מה פתאום. חוצפה.
הפינוק הוא הילד הרע
ובחריגה רגעית מנימת הפרובוקציה בטור הזה (אבל ממש רגעית) ,ברור וידוע לי שתובענות וזעם הנובעים מפינוק, אלה לא תכונות או רגשות שמעוררים הזדהות ואמפתיה. ברור לי מדוע הם מעוררים כעס ואי אפשר לקבל אותם לחיקנו באהבה או לנצח איתם מאבקים חברתיים.
מנגד, נדמה לי שאנשים החיים באכזבת מפונקים אל מול העולם האדיש לגורלם, הם אנשים שחייהם לא יהיו טובים מי יודע מה. גם אם הם יהיו מרופדים בדירה בבזל. גם בבזל אפשר לחוות דיכאון. בזל לא חסין.
החיים עובדים אצלי
הגדרה פסיכולוגית לפינוק שמצאתי – "כשההורה עושה במקום הילד את הדברים שהילד יכול לעשות בעצמו, בכך, הילד מפתח אשליה שהחיים יתאימו את עצמם אליו, שתמיד יהיה מישהו שיפתור את בעיותיו משום שזה 'מגיע לו' כי הוא מיוחד".
ואני שואלת, מדוע שהחיים לא יתאימו את עצמם אלי? מה הבעיה שלהם? מה, חייבים ללכת דווקא? זה מאד ילדותי מצד החיים האלה שהם עקשנים כל כך. וכן, אני מרגישה מאד מיוחדת. אתם לא?!
עוד ב-Onlife:
בשביל הצלחה צריך נטוורקינג – איך עושים זאת