העם שדורש היום צדק חברתי לא בא מוואדי סאליב, המשתתפים בהפגנות אינם הפנתרים השחורים והמאהלים אינם המאהלים של מחוסרי הדיור בתחילת שנות התשעים שמחו על סדרי העדיפויות של מדינת ישראל, גם אז קולטת עלייה – אבל הקולות הנשמעים כיום בכל זאת מזכירים תקופה אחרת- ישראל 1954.
עוד -Onlife:
- הדרום בוער: הגיע הזמן שנעשה שלום במקום תמיד לנצח
- רוצה ילד תחרותי? צבע את החדר באדום
- מחקר חדש חושף: מתי עודף משקל זה דווקא בריא – ולמה
בקיץ 1954 לאחר שנות צנע מדודות, היתה ההתאוששות הכלכלית בראשיתה; גם ממד יוקר המחיה, שבאותם ימים נקרא האינדכס, אינו מה שהיה, וגם לא מעריב, בהנהגתו של ד"ר עזריאל קרליבך המיתולוגי. אבל כמו שקורה לא פעם, עיון בכתובים מן העבר מגלה שלפעמים מה שהיה הוא שהווה, לא כל שכן בין השורות, החושפות את אבני היסוד של החברה, במקרה הזה – גם במקרה הזה – מקומן של נשים.
בשלהי קיץ 1954 בדק מעריב, שהיה אז העיתון המסחרי הגדול ביותר בישראל (שפרסם בעברית), את רמת החיים לנוכח העלייה התלולה במחירי המזון. בפרויקט מיוחד של "מעריב של שבת" הציגו עשר משפחות את מאזן ההכנסות וההוצאות החודשי וגילו את "סודות הפנקסנות המשפחתית".
בין הממצאים העיקריים, למרות השוני בין היקף ההוצאות וסוגיהן בין המשפחות השונות, כמעט כולן מעידות ש"דווקא בחודשים האחרונים הגיע יוקר המחיה לממדים רציניים, וגם כאשר משתדלים לחיות בתנאי 'צנע' מובהקים – קשה 'להסתדר'". הפנייה לקורא נוסחה, כמקובל, בלשון זכר, ופחות כמקובל, בפנייה אישית. התשובות לשאלות באו מפי נשים.
בשונה מהפרויקטים העיתונאיים המשפחתיים היום, כמו זה של רלי ואבנר אברהמי במוסף הארץ, הסיפור המשפחתי במעריב נשמע והושמע בקול אחד: רשות הדיבור ניתנה לעקרות הבית, שסיפקו בגוף ראשון יחידה נתונים מספריים, הסברים ופרשנויות לפנקס המשפחתי, מפתח להבנתו של המצב הכלכלי, החברתי, התרבותי ולפעמים גם הפוליטי (לפחות פעם אחת נזכר כי בן הזוג הוא פקיד במפעל הסתדרותי) בישראל אז.
רשות הדיבור לנשים אינה מפתיעה וגם אינה מבשרת גדולות בנוגע למעמד האישה: היה זה ביטוי נוסף לנורמה המקובלת, לפיה האישה היא שאחראית על הבית ומופקדת על אחזקתו. הצגתה כ"שר האוצר של הבית" היה חיזיון נפרץ בעיתונות.
מדורי הנשים שפעו עצות טובות וחשובות לניהול משק הבית בעידן של צמצום ופיחות קולקטיבי – סדר וניקיון, בישול ואפייה, גזירה ותפירה ואפילו תיקונים קטנים עם פטיש ומסמר. עמודי החדשות, דיווחו מדי פעם על העומדות בתור למצרכי יסוד, ביטוי לפרקטיקה של מדיניות משק החירום (הצנע) שעד לא מזמן היתה בשיאה, וסקרו את הפגנותיהן ומחאותיהן העזות של עקרות הבית – כלומר, ציבור הנשים – נגד מדיניות הממשלה.
כך גם בשיח הציבורי: גולדה מאיר, באותן שנות מדינה ראשונות גם שרת החוץ, זכתה למחמאות על תפקודה לא כדיפלומטית מצטיינת, אלא כמי שמילאה את תפקידה כ"עקרת הבית הלאומי" בהצלחה מרובה.
עיון במשפחות שנבחרו לפתוח את הפרויקט העיתונאי החשוב והמעניין הזה מגלה שבמקרה אחד עקרת הבית שחשפה את סודות הפנקס המשפחתי על הכנסותיו והוצאותיו עבדה גם מחוץ לבית, כפקידה, אך התואר "עקרת בית" נשאר. לא רק זאת, לעבודה הכפולה גם השפעה עקיפה על התקציב המשפחתי: "אחת ההוצאות הנגרמת לנו באופן ישיר 'באשמת' העובדה שאני עובדת ואינני מספיקה לסדר את הבית בעצמי" היא העוזרת, אחד מסעיפי ההוצאות המשמעותיים בבית. זאת ועוד, אין זמנה בידה להיות צרכנית נבונה ולהשוות מחירים ו"התפריט חייב להיות מורכב ממאכלים שאינם גוזלים זמן רב לבישול".
היה בזה משהו: שתי הנשים האחרות שרואיינו שם לא עבדו מחוץ לבית: האחת, אם לבן שנתיים, נהגה להרחיק לקניות ב"שוק התקווה, המצטיין במחיריו הזולים". האישה השנייה, בן זוגה חבר הנהלה במפעל תעשייה, הקפידה לרכוש פירות וירקות אצל "הרוכלים העוברים בקביעות בשכונתנו". מצבה הבריאותי, אולי אחת הסיבות שלא יצאה לעבודה מחוץ לבית, אילץ אותה להזדקק ל"שירותו של מחלק הקרח עד למקרר" ולעוזרת שעושה את "העבודות הקשות בשבילי" – ראשונה במעלה הכביסה.
ל"כביסה הגדולה אני מזמינה את העוזרת התימניה"
אמו של הפעוט, שבן זוגה פועל, כיבסה את בגדיו של הילד בעצמה, כמו גם את הלבנים, ל"כביסה הגדולה אני מזמינה את העוזרת התימניה". העוזרת, אישה שגם היא היתה אמורה להשתייך לקבוצת עקרות הבית במדינה, שקופה, אינה קיימת, מספר, סעיף בלוח ההוצאות בפנקס המשפחתי. כיצד מנהלת היא את הפנקס המשפחתי בביתה שלה? מה עלה בגורלה של זו?
גם ההוצאה על החינוך העיקה בסוף קיץ 1954: גם בבית הספר העממי היו הוצאות, ועתה, כשהבת כבר בגימנסיה העירונית, דיווחה אישה אחת, "מגיעות ההוצאות לממדים מבהילים": לקראת שנת הלימודים תשט"ו הוציאה כמעט 38 לירות על ציוד לבית הספר, כ-12 אחוז מהכנסותיהם נטו של ההורים.
במשפחה אחרת ביקר הילד בגן פרטי: הגן העירוני מרוחק ובן הארבע "זקוק לבילוי ומשחק עם ילדים אחרים". חוק חינוך חובה, כזכור, חל מראשיתו מגיל חמש. במשפחתה של האם לבן השנתיים הוצאה נוספת: בן הזוג והאב, פועל תעשייה, נרשם ללימודי ערב ולהוצאות נוספו שכר לימוד ומכשירי כתיבה. האישה והאם חסכה מפיה: אינה עובדת מחוץ לבית ואינה לומדת, וכשנמצאה לירה פנויה לכרטיס לתיאטרון, הלך הגבר לבדו; היה זה חיסכון גם בסעיף ה"בייביסיטר".
אמנם שמותיהן של שלוש עקרות הבית, לא כל שכן שמות המשפחה ומקום המגורים של המשפחות שהשתתפו היו שמורים במערכת העיתון, אך ברור שמדובר על שלוש משפחות צעירות, שלוש נפשות בסך הכול, שלא באו מהפריפריה – לא הממשית ולא המטאפורית: אולי בתל אביב, לבטח לא בשיכון מרוחק או במעברה.
כולן דיווחו על הוצאות לכרטיסים למופעי תרבות, לתשלום ל"בייביסיטר" וליציאות לבית קפה. דומה שאי אפשר להימנע מקווי הדמיון בינן לבין המשפחות המרואיינות בפרויקטים דומים בעיתונים דהיום; כאז כן עתה, "העוזרת התימנייה" עדיין לא נזכרת או נספרת בהתייחסות.