המצב הקשה אליו נקלענו (שוב) בימים האחרונים יכול לגרום לכמה תגובות:
אפשר כמובן להסתגר עוד יותר בתוך הרגשות הלאומיים ולמצוא בהתרחשויות עוד הוכחה ניצחת לנבזותם ושפלותם של כל שכנינו ושל כל הערבים באשר הם.
אבל אולי אפשר גם אחרת? זה מתחיל בחדר המדרגות.
אני למשל גר בקרית גת, ובזמן האחרון יוצא לי לבלות יותר ויותר זמן איכות עם השכנים שלי. בין אזעקה לאזעקה אני מוצא את עצמי מצטופף במשך דקות ארוכות עם אנשים שכל הקשר איתם הסתכם עד עכשיו ב"בוקר טוב", "ערב טוב" וזה עוד במקרה הטוב.
דווקא עכשיו, כשפתאום אין לאן למהר וכשאף אחד לא מאחר לשום מקום, כי כולם נמצאים היכן שהם אמורים להיות- ביחד (איזו מילה מלחיצה…), פגשתי זוג שכנים מבוגרים שדאגו מאוד (ואולי אפילו קצת יותר מדי..) למי שחס וחלילה לא עומד מתחת למקום שיש מעליו גג. הקשבתי לשכן שסיפר לי במבוכה שהוא לא באמת יודע איפה נמצאת רצועת עזה ואפילו ראיתי בפעם הראשונה ילדה קטנה וחמודה, בערך בגיל של בני הבכור, שמעולם לפני כן לא ידעתי על עובדת קיומה.
למדתי להכיר שמתחת לחזות החיצונית מסתתר אדם שדומה לי מאוד, עם חוש הומור, חוסר סבלנות, פחדים, תקוות ועוד הרבה חולשות ויתרונות אנושיים. יש כמובן דברים שמפרידים, אבל עכשיו נפגשים גם במשותפים; החרדה שאופפת את כולם עד ש"נשמע קול הנפץ", מקרבת את כל השותפים לצרה ויכולה להקל קצת על הניכור הנוקשה שנבנה בעמל ע"י שנים של בדידות מודרנית.
ומחדר המדרגות זה ממשיך
עם קצת יותר דמיון אפשר להרחיב את המעגלים שמתחילים להיקשר להם, ולמצוא בסופם גם בני עמים אחרים, שע"פ רוב מהווים בשבילנו רק איזה תוכן לאייטם זניח בסוף מהדורת החדשות, ואולי, עם הרבה זהירות, גם את אלה שעומדים מהצד השני של הגבול.
הרי זה מאוד נוח לצבוע את הכל בצבעים שחורים חדגוניים של דמוניזציה ולפתור בכך את כל ההתלבטויות והתסבוכות המוסריות. אבל מה לעשות שהמציאות היא כמעט תמיד הרבה יותר מורכבת מהמסגרות שאליהן אנחנו מנסים לדחוף אותה.
עם קצת מחשבה ודמיון, אפשר בקלות לראות את המשפחות שמנסות "בדיוק כמונו", כמו ששר שלום חנוך, לחיות חיים נורמליים ומוצאות את עצמם שלא באשמתן בתוך תסבוכת נוראית בגלל שכניהם/חבריהם/בני משפחותיהם ששואפים לקרב וצמאים למלחמה.
ולא, אין כאן שום הצעה לפתרון מדיני.
במצבים כאלה זה כל כך משחרר לגלות שהאחריות לפתרון המדיני לא נמצאת על הכתפיים שלנו ושאנחנו גם לא בתפקיד של איזה פרשן מדופלם שצריך לדקלם בפומפוזיות כל ערב את כל התרחישים האפשריים. אנחנו בסך הכל בני אדם פשוטים, שמנסים איך שהוא לשרוד את החיים הבלתי אפשריים שנוחתים עלינו מכל כיוון, ובדיוק מהנקודה של הקושי והמצוקה אנחנו מסוגלים להבין איך כל הסבל הזה איננו תופעה יחודית ששייכת רק לעם שלנו.
אז אולי דווקא מתוך הימים הקשים האלה, שהלוואי שיחלפו כמה שיותר מהר, נוכל לגלות בתוך עצמנו מעט מקום לחמלה ולרגישות, שגם בימים רגילים מהווים מצרך נדיר בחברה האנושית שבתוכה אנחנו חיים.