מזה זמן רב רציתי לאמץ גור כלבים, רק שמישהו אחר יצא איתו בבוקר. בן- זוגי, שבקושי התמודד עם חיה אחת בבית, אפילו שאני כבר מאולפת, לא היה מהתומכים הנלהבים ברעיון. אחרי שנתיים (מי אמר שאני לא דוחה סיפוקים), קיבלתי ממנו כלבלב מקפץ, מתנה ליומולדת.
חבר טוב ציין, שזו הייתה בסך הכול השנה השלישית שחגגתי 29. זה לא שאני מרגישה זקנה, כמו שאני מרגישה שאין לי עוד הרבה זמן להיות צעירה… אם נוסיף להרגשה הזאת את ההכרה שאני סובלת ממקרה קשה של אלצהיימר נעורים, אפשר לומר שהזמן טס, גם אם לא נהנים.
לא היה גבול לאושרי. הייצור הקטן, המתמסר לליטוף בכל עת, היה כל כך מלא שמחת חיים, שהיינו חייבים לקרוא לו ששון. כדי שירגיש מכובד, בחרנו לו גם שם משפחה: אלבז. שיהיה קשוח. לא ידעתי אז, את שאני יודעת היום, בענייני קקי גדול של כלב קטן, אך בל נקדים את המאוחר.
במהלך סוף השבוע של יום ההולדת, הייתי באופוריה: בן- זוגי היה נהדר, הצלנו גור נהדר מהכלבייה באשקלון, אנחנו נהדרים והעולם הנהדר משיב לנו כגמולינו– ששי הכלבלב הסתמן כפיית חנייה. נוכחותו לבדה, העלתה את זמינות החניות בלב ת"א. אין כמו פיות שעובדות גם בסופי שבוע.
בעבר, הציג בפני בן- זוגי תיאוריה, לפיה לכל רווקה בת 30 פלוס בתל אביב, יש חיית מחמד. יומיים אחרי שהביא את ששי, הוא עזב את הבית. יתכן שחש מחויב במיוחד להוכחת התיאוריה שלו, יתכן שהיו גורמים נוספים לעזיבה. בפועל יצא, שהחלפתי אשקלוני- חום וחתיך שמריח טוב והולך לבד לשירותים, באשקלוני- חום וחתיך שמפליץ וצריך לקום להוריד אותו בבוקר.
למען הסר ספק, ששי נותן אהבה ללא תנאי. הוא רוצה שישחקו איתו כשאני זקוקה להסחת דעת, ונח לצידי כשחסרה לי חברה איכותית. אני שמחה בו ולא הייתי מוותרת עליו. אבל האופוריה חלפה. נשארנו ששי, אני והתעוקות שבטיול עם כלב.
ראשית מופיעות תעוקות טכניות: איפה מחזיקים את הפלאפון? למה יש לי צרור מפתחות כמו של סוהרת? פתאום אני מוצאת את עצמי מוכרת את עקרונות איכות הסביבה שלי וגונבת עוד שקיות ניילון מהסופר. לא בוששו להגיע התעוקות החברתיות: זרים גמורים ובעלי כלבים אחרים, חשים לפתע צורך לדבר איתי. לרובם יש פילוסופיה מפותחת על כלבים בכלל, והבנה פסיכולוגית מעמיקה על כלבם שלהם בפרט.
אך ללא ספק, אליפות המתנ"ס בתעוקה, שייכת למודעות המוגברת. אני מובכת להימצא בסיטואציות הזויות, ברחובות הומי אדם: בדרך כלל יד אחת תפוסה, השנייה אוחזת ברצועה וששי מלווין סביב, מקפיד לא להפסיד דבר. להתרת ליפוף הרצועה שנוצר, אני מרבה לבצע תנועת כפרות– סיבוב היד המחזיקה ברצועה סביב הראש, זר לא יבין זאת. משהעוברים והשבים מבחינים שאין ברשותי תרנגולת, זה כבר נראה להם כמעט הגיוני שאני מנהלת שיחה ערה עם ששי. אם לא די בכפרות, הפכתי למחבקת עצים, עמודים, זקנות בגינה, רצועות של כלבים אחרים ושומרים בכניסה למקומות. אין כמו להתבשם מקרוב בזיעתם של שומרים בלחות התל אביבית.
ואם במודעות מוגברת עסקינן, בואו נודה באמת, אני ממששת קקי של כלבים. לפחות פעמיים ביום. אומנם דרך שקית, אבל בכל זאת. מחקרי עדיין בשלביו הראשוניים, אך על פי ממצאים מבוססים, סביר להניח ברמת מובהקות גבוהה, שבכלבים קטנים מתקיים יחס הפוך, בין גודל הכלב לבין היקף חילוף החומרים שלו. כך או כך, ששי כמובן מעדיף לצפות בי ממששת קקי, במקומות וברגעים פומביים ככל הניתן.
אישון לילה, ששי ואני יוצאים לסיבוב בכיכר רבין, בתקווה לדחות כמה שיותר את היציאה בבוקר. ששי משתעשע עם ידיד חדש ברצועה ירוקה, אני משתעשעת במחשבה על פליי דייט עם הבעלים שלו. מסתמן שלא הכול מעיק בלטייל עם הכלב.