ריקי כהן, אמא לשני ילדים ולאחד הבלוגים המפורסמים ברשת "קורות האם האובדת", פירסמה מאמר תגובה לפוסט של ליהיא לפיד, שכתבה בבלוג שלה פוסט הקורא לאמהות ישראל שלא להיכנע לפחדים הכלכליים ולא לתת להם למנוע ממנה חוויה הורית נוספת.
עוד בonlife:
מחאת ההורים השקופים- הורים לילד עם צרכים מיוחדים
"תקשיבי לי רגע", כתבה לפיד, "כי זה חשוב. כי אני יודעת שאתם מתלבטים. מתלבטים אם אתם יכולים עכשיו להביא עוד ילד לעולם. אני יודעת שאת עוד עייפה, ויודעת שלא תמיד יש לך את כל הסבלנות, אבל תקשיבי לי רגע, כי זה חשוב. עוד רגע הילדים שלכם כבר יגדלו, ולא יהיה לכם כוח לחזור לחיתולים, ללילות בלי שינה, לטיולים עם העגלה ולבילוי האינסופי בגינה, ואתם תוותרו. ואתם לא תביאו עוד ילד לעולם. ואני יודעת שזה הכסף. שאתם מוטרדים מאלפי השקלים שיעלה לכם להוסיף עכשיו עוד ילד למשפחה הקטנה שלכם".
כהן פנתה אל אותה " יקירתי" והפצירה בה: אל תעשי את זה. "יקירתי", כתבה כהן, "אל תביאי ילד שלישי לעולם כי לעולם לא תרוויחו מספיק כדי לתת לשלושתם את כל מה שאתם רוצים באמת, או אפילו עתיד כלכלי מספק. וכן, זה כן הכסף, בטח במציאות כלכלית דורסנית כל כך שאין בה שום תמיכה סוציאלית להורים. והגיע הזמן להפסיק לגדל ילדים על אשראי מהבנק, ולהתחיל לחיות לפי היכולת שלנו, כי השיטה הזו משרתת רק את התאגידים ואת הבנקים, לא אותנו, ולא את העתיד הכלכלי שלנו.
עוד הוסיפה כהן והזכירה את הנטל המגדרי שאינו שוויוני עדיין, את זמן האיכות שמגיע לילדים שכבר נולדו, את הקריירה שלך שתלך ותדעך, ואת העובדה שמגיע לך גם להיות עוד משהו חוץ מאם, נגיד ? בן אדם.
האמת שלי
ובכן, האמת שלי נמצאת באמצע ? גם אני רוצה כמו ליהיא להיות אם לעוד ילדים, בלי להתחשב בנטל הכלכלי, אולי להגיד כמו האנשים המאמינים ש"כל ילד נולד עם המזל שלו", או לפחות עם המזל שעדיין יש קצבת ילדים. גם אני רוצה בית מלא בילדים רעשניים ושמחים, אבל כמו ריקי, גם אני רוצה ילדים נקיים ושבעים, וכן, גם עמוסים בתשומת לב של אבא ואמא שלהם, ואם אפשר עוד בקשה קטנה אחרונה ? עמוסים בכל הגאדג'טים האחרונים.
מי אוהב יותר ילדים? מי שמביא יותר מהם, או מי שמביא פחות מהם במטרה לתת לכל אחד מהם יותר? אולי לא חייבים להחליט, אבל דבר אחד הוא בטוח ? אל תביאי לעולם ילד נכה. לעולם לא תרוויחי מספיק כדי לממן את הטיפולים שלו שעולים הון, את הציוד והעזרים שהוא זקוק להם לתפקודו היומיומי, או את הסייעת שתצטרך ללוות אותו באופן מתמיד בבית הספר. את לא תוכלי לממן את כל זה והחור בלב שלך יילך ויגדל בכל יום שעובר.
קריירה? תשכחי מזה, לא תמצאי מטפלת שתוכל לעמוד בכל מה שנחוץ לילד, אם בכלל תמצאי מטפלת שתהיה מוכנה לשמור על ילד שעלול לסכן את עצמו, או את הסביבה, או שלטפל בו דורש תשומת לב ולמידה רבה יותר מלהפעיל דיוידי.
הקריירה שלך תיראה יותר כך: יום ראשון: ללכת למחלקת החינוך בנוגע לסייעת, יום שני: לקחת את הילד לקלינאית, יום שלישי: לקחת את הילד לועדה של ביטוח לאומי, הם רוצים לבדוק אם האוטיזם עבר לו והם סתם משלמים לו קצבת נכות. יום רביעי: לחפש סייעת חדשה, הנוכחית נעלמה. יום חמישי: לבקש ממישהו שיבוא איתי לקנות לילד נעליים (מבוגר אחד לא יכול לקנות נעליים לילדים נכים מסויימים).
מדינת ישראל, באשר היא נמצאת, תקשה עליך: משרד הבריאות, משרד החינוך, ביטוח לאומי, משרד התמ"ת, משרד התחבורה ועוד ועוד.
אז בשביל מה לך ילד נכה? ותרי על זה, יקירתי.