לפני ממש המון זמן, אם נדייק – איפהשהו ב- 1997, התקשר אלי בני בשן. לא לגמרי ידעתי מי זה, אבל הוא נשמע חביב למדי והציע לי להצטרף אליו לשידור משותף בגלי צה"ל ביום האהבה של אותה השנה. "ארבע שעות של ראיונות ושירים". לי יש נטיה, מאז ומתמיד, כי לא נעים, קודם להסכים – ואז להתבאס. הפעם הסכמתי, כהרגלי, רק שבאופן מפתיע השידור היה תענוג שקשה לתאר. אני זוכרת יותר את התחושה מאשר את הפרטים, ושהספקנו לשאול את לאה רבין אם בעלה המנוח היה רומנטיקן ואפילו ממאיר אריאל סחטנו משפט או שנים על תרצה, רעייתו.
אמרנו אחרי השידור שנדבר ואולי נעשה משהו יחד, שהוא ישמיע לי שירים שלו, ושאני אזמין אותו לאיזה פסטיגל.. אבל כמו בחיים – נפרדו דרכינו. עד לפני כמה ימים. השבוע קיבלתי ממנו טלפון: "בני, בשן, הזמר, שידור, גלי צה"ל, היה כיף, זוכרת?" רציתי להגיד שמאז שנפגשנו כבר האזנתי למוזיקה שלו שהיא בעיני מיוחדת ויש בה תמיד משהו נוגע, אבל כל מה שצא לי זה "הי, בטח, מה קורה?" .
ניסיתי להיזכר אם חג האהבה מתקרב שוב ואם בגלל זה הוא מתקשר. ואז משום מקום הוא אמר "כתבתי עליך שיר", ואני נשבעת שיכולתי לשמוע אותו מסמיק. "כתבתי אותו אז, היום אני יכול לספר לך שקצת הייתי מאוהב". שתקנו שנינו. "אז כל השידור הזה היה בכלל בשביל לפגוש אותי?" חצי שאלתי חצי הודעתי, ושנינו צחקנו. הוא יודע שאני נשואה? שאלתי את עצמי, מה הוא נזכר עכשיו? הוא יודע שיש לי ילדה ועוד אחד בדרך? אמאל'ה מה הוא רוצה?
"רוצה לשמוע?" הוא שאל. "ברור", עניתי ותוך רגע המחשב שלי ציפצף שיש לי מייל. "איך קוראים לשיר?" שאלתי בנימוס, "מיכל" הוא אמר בפשטות "זה הסינגל הראשון שאני משחרר מהאלבום שלי 'ריקודים על פני תהום' שיצא בקרוב" וכל מה שיצא לי זה "וואללה", הבטחתי לחזור אליו אחרי שאקשיב.
ישבתי מול המחשב וחששתי ללחוץ על הפליי. קובי עוז הזכיר אותי פעם באיזה שיר, וכשהייתי בת שלוש אמא כתבה עלי שיר 'מיכל והגלגל', אבל הפעם זה הרגיש אחרת. ומה אם זה שיר נוראי? איך אני אגיד לו? ואיך הוא העז לכתוב עלי בלי לשאול אותי? אווף. הסתבכתי.
ואני מקשיבה. ואז מקשיבה שוב. ואני חושבת עמוק בפנים שהשיר הורס, אבל אני שומרת מרחק (בכל זאת משוחדת..) ואני שולחת לבעלי. ואני מחכה שיתקשר אלי, ולא נוח לי בכסא, ומה הוא יגיד, וישר עולים מולי כל בני הזוג הלא מפרגנים שחלקתי איתם את חיי במהלך השנים, והשד הקטן משתלט עלי ואני בכלל מצטערת ששלחתי לו, ואני כבר כועסת על עצמי, ועל בני, ועל כל העולם.
ולא עובר רגע ובן מתקשר ואני שומעת את החיוך בקולו – "מגניב" הוא אומר לי "יו זה יהיה להיט, איזה שיר הורס". ביננו, גם הוא משוחד..
יום אחרי זה מצאתי את עצמי מצטלמת לקליפ. משהו פשוט וקסום. פגשתי שוב את בני ונזכרתי איזה איש מיוחד. מלא נעימות, שלווה, מקרין משהו עוטף ומעניק. היה כיף! אמרנו שנפגש, אולי נעשה משהו יחד, שהוא יכיר לי את החברה שלו, שאני אפגיש אותו עם הקטנה שלי… אולי הפעם לא יעברו עוד 13 שנים..
זה השיר שלו, שתהיה לכם האזנה נעימה. לא יודעת מה אתכם, לי כיף..
ועוד בקטנה
הילדה שלי, שעד עכשיו הייתי הדבר האהוב ביותר בעינייה (חוץ מאבא שלה), מאוהבת בדובי של פישר פרייס (לאן הגענו). היינו אצל חברה והיא לא הצליחה להתנתק מהדובי. הוא מלמד להבחין בין צבעים, נעים לחיבוק, מנגן המון שירים, ומתאים לילדים מגיל חצי שנה ועד שנתיים. אלכס ניסתה (כמו כל דבר אחר) לאכול אותו, חבטה בו, והתגלגלה איתו. מיד ניצלתי את העובדה שסבתא נחמה בניו יורק, שלחתי לה לינק של הדובי במייל, ואתמול הוא כבר היה אצלנו.
אז אם אתם מעדיפים שהדובי שלכם יגיד כחול במקוםBLUE ו- יד במקום HAND, עדיף לכם לרכוש אחד כזה בארץ. מבחינתי זה יתרון. כל אחד ומה שמתאים לו.. מה שחשוב זה שהקטנה מאושרת.