לא מזמן יצא לי לקרוא מאמר מרתק של קולנוען סובייטי מתקופת המהפכה, וסוולוד פודובקין. הוא מסביר בו באריכות כיצד הקולנוע שייך בעצם לתחום של האומנויות הפלסטיות שלוקחות חומר גלם כל שהוא והופכות אותו ליצירת אומנות.
הצייר, למשל, משתמש בבד ובצבעים, הפסל מפסל באבן ואילו הבמאי משחק בקטעי הצילום שאסף ומהם הוא מרכיב את הסרט באמצעות העריכה.
הוא כותב שם, בין השאר, שזהו כזב גמור לומר שסרט זה דבר שמצלמים. כי הצילום הוא בסה"כ עבודת ההכנה. זה כמו שאי אפשר לומר ששולחן זה דבר שמנסרים. רק בסוף העבודה, כשמדביקים יחד את הצילומים הבודדים אפשר להתייחס אליהם כיצירת אומנות מוגמרת.
לכן, כדי לעשות סרט אנחנו צריכים לבחור התרחשות מסויימת, לפרק אותה למרכיביה ("דיפרנציאציה") ואז לברור מתוכם את הפריטים שאנחנו מעוניינים בהם. אח"כ עלינו להרכיב אותם מחדש ("אינטגרציה") ורק אז ניתן יהיה לקרוא להם "סרט".
הוא נותן דוגמא לצילום של תאונת דרכים ומדגים איך מכל החלקים המרכיבים את ההתרחשות הזו, אפשר לבחור שישה שוטים בלבד שמצליחים להעביר לצופים את מלוא עוצמתה של התאונה.
כשקראתי את זה חשבתי על החופש הגדול ועל הימים הארוכים שעברו בבית עם הילדים. כמובן שהיו ימי אטרקציות מלאי פעילות אבל היו גם הרבה ימים פשוטים ושגרתיים שלא היתה אליהם שום תוכנית מיוחדת (למרות שאני ואשתי נשבענו בדם שהפעם נכין מראש מערכת שעות מושקעת ושוב לא הצלחנו למצוא לזה את הזמן).
ועכשיו, כשהחופש נגמר, ואפשר להסתכל אחורה, אני פתאום מגלה שעברו חודשיים שלמים!! ואני גם מבין שהדרך היחידה שיכולתי לעבור אותם היתה היכולת להסתכל עליהם מאחור, כסיכום, ולא מלפנים, כהקדמה.
כי אם בראשון ליולי הייתי מנסה לדמיין את כל הזמן הדביק שאמור לעבור עלינו יחד (בחישובים כמו: "כמה דקות יש בחודשיים?! אפילו אם מחשבים רק את הימים ולא את הלילות!) זה היה מן הסתם נראה לי כמו תהום שאין לה סוף, או ליתר דיוק, הר כל כך גבוה שמקבלים סחרחורת רק מלתכנן איך לטפס עליו.
על הר כזה אפשר להסתכל רק אחרי שמטפסים עליו! אפשר להזכר בכל הרגעים, הטובים והטובים פחות ולהנות מכולם (זה תמיד מדהים אותי מחדש לגלות עד כמה רשמים מקבלים צורה אחרת כשמתרחקים מהם, אפילו מעט).
בסופו של דבר, אלו בדיוק עקרונות העריכה הסובייטית, שבאים לידי ביטוי בחיים הממשיים!
הזמן השלם עובר תהליך של דיפרנציאציה ומתפרק לחלקיו ורק כך אפשר להכיל אותו. אנחנו לומדים איך לפרק את ההתרחשויות ולהתבונן על כל רגע בפני עצמו. אחרת אנחנו עלולים להתייאש ולהתמוטט מרוב כובד.
והחיים יכולים להפוך בעצם לסוג של יצירת אומנות.
ומה שיפה כאן זה, שהאומנות וההישרדות באות בבת אחת. היכולת להתבונן התבוננות מינימליסטית על הרגעים החולפים, שיש בהם הרבה אושר פשוט שלפעמים חומק ברשלנות מן העין, מאפשרת להפיק מכל רגע את מה שבאמת טמון בו ובמקביל גם להצליח לחיות בו, במובן הכי פשוט של המילה, ולא להרמס תחת הרגעים שעתידים לבוא אחריו.
וכל זה כמובן נכון גם למקומות אחרים בחיים, מקומות שאי אפשר להתגבר על כל ההיקף שלהם אלא רק על חלק אחד קטנטן. תמיד צריך לשאול את עצמנו בשביל מה להתייאש מראש? האם זהו סוג של חשבון בנק כשהיאוש שהופקד מייצר איזו שהיא ריבית? הרי אם יש רגע של חוסר אונים, והוא תמיד מגיע בסוף, אנחנו יכולים להיות בטוחים שנמצא מספיק תחמושת במחסני היאוש ושהרגע המדכא לא יוחמץ.
אבל אם ההווה איננו כזה, ואפשר להציע לו סוג של פתרון, שברירי ורעוע ככל שיהיה, מדוע עלינו לפורר אותו כבר עכשיו בשביל ה"עתיד הקדוש"? האם העתיד באמת כל כך חשוב לנו עד כדי הקרבת האושר הזמני שלנו בעבורו? (ובלי להגיד מילה על כך שחוסר הוודאות היא כנראה התופעה הוודאית היחידה שיש לנו בחיים האלה).
שמחת החיים היא אחד הערכים היחידים שקשה לערער עליהם אפילו בתוך אוירה של ספקנות מתמדת. לא רק הסביבה הקרובה מרוויחה מאדם מאושר, אלא גם האדם השמח בעצמו.
הרבה פעמים אני תופס את עצמי נמשך להתבונן על חיוכים של אנשים שנמצאים מסביבי ברחוב, לא רק בגלל שזו תופעה נדירה אלא גם בגלל שיש בה משהו מדבק. תחושה של איזה חומר מבריא כזה שנפלט לו סתם ככה, בחינם, לחלל האויר. ואם בעזרת התודעה הפשוטה הזו יהיו קצת יותר חיוכים, בתוך המשפחה, בתוך הזוגיות, בתוך היחסים החברתיים, שהם לפעמים כ"כ לחוצים וכ"כ מלאי עצבים, אז למה לא להשקיע קצת בכיוון?