אוגוסט 2008. חם. חם. גם משבי הרוח הירושלמים ופוקדים אותנו לפרקים כמחווה, לא עוזרים. אהוד מטפס על המגלשה בגן הציבורי שליד הבית. כל הקלישאות נכונות: קולות צחוקו המתגלגל מרחיבים את הלב, תלתלי הזהב בוהקים. אי אפשר לאהוב יותר משאני אוהבת אותו.
ילדה בת עשר לערך חולפת על פני ומסתירה אותו לרגע. אני מסתכלת עליה. היא הייתה יכולה להיות שלי, אם רק היה לי קצת יותר מזל, אם רק הייתי מתעקשת יותר באותו יום.
באותו יום שבו ילדתי מוות.
פברואר 2000. בשוייץ השעה 6.00 בבוקר. "גילי!", אני צוהלת אל תוך השפופרת, "את יודעת מה השעה? משוגעת", הוא מפטיר בלאות. "אל תהיה קטנוני! אני בהיריון!", אני ממשיכה. "מזל טוב!!!", מצטרף גילי לצהלות. על פניו של האיש שלי מתפשט חיוך רחב. בדיקת ההיריון הביתית מונחת על שולחן האוכל, ליד המפתחות וערימת הניירות, ומבשרת: תשעה חודשים, וההרכב מתרחב.
כיאה לרזומה המשפחתי המפואר בשמירת סודות אטום, שיחה אחת עם אמי, שנפתחת ב"אבל אל תספרי עדיין", מפעילה את כל מערך נאט"ו. עד סוף היום כולם יודעים, כולם מתקשרים לברך, נתקלים בשמחה בוערת לצד מבוכה גדולה של האיש שלי.
במרוצת חודשי ההיריון, צוברת קרוסלת הבדיקות המוכרת תאוצת על. בדיקות דם, שתן, חפירות גניקולוגיות, חלבון עוברי, העמסת סוכר, בדיקת שקיפות עורפית בחודש החמישי להיריון.
"הנה עמוד השדרה שלה", אומר המומחה. "אלה הכליות. זו מערכת העיכול. היא נראית מצוין". מערכת עיכול תקינה. בטוח שהיא שלי? "נעבור אל הלב", הוא ממשיך.
את האושר קוטעת אבחנה ברוח שונה לגמרי: "יש פה נקודות בלב של העוברית", הוא פוסק. "זה מצביע על מום פוטנציאלי".
"אולי תסמונת דאון, אולי סתם בעיה בלב", הוא מדקלם בלקוניות מהמחקר האחרון שקרא. "מה זאת אומרת?" אנחנו מנסים להבין, פוגשים את הבלבול עין בעין, מנסים להדוף את הסחרחורת.
חרדה גדולה במקום שמחה
השמחה הגדולה מפנה את מקומה לטובת חרדה, פגישה עם גנטיקאית ורשימת בדיקות נוספות, אנחנו נעים מכוח האינרציה. לא שואלים שאלות מיותרות, לא מקשים. "אני ממליצה על בדיקת סיסי שלייה", מסבירה לנו הגנטיקאית, "מדובר בבדיקה דיאגנוסטית, שתבהיר לנו האם יש מום או לא. במקרים נדירים נגרם זיהום ברחם בעקבותיה". מקרים נדירים?
הסחרחרת נכנסת לפעולה: מקץ כמה שעות אני שרועה על כיסא המטופלות, בחדווה של תרנגול הודו שמצפה למילוי חג ההודיה. רופא מיומן ורופאה אנטיפתית רוכנים מעלי, מפשפשים בגופי. דוקרים את המקום הכי קרוב אלי. זה כואב, אני לא שואלת שאלות. שלא יחשבו שאני טיפשה. הדבר היחידי שאני מעיזה לשאול הוא האם אני בסדר. "בסדר גמור!", עונה בתקיפות אחת הרופאות, "אל תזוזי ואל תפריעי לנו".
הראש, הלב, הבטן והרחם ? הנכסים החשובים של כל אישה, מאותתים כי משהו לא טוב מתרחש כאן. "סיימנו", מודיעה הרופאה, "את יכולה לקום ולהתלבש". בוצע. אני מתיישבת על ספסל ההמתנה מחוץ לחדר הטיפולים. כואב לי, עצוב לי. לא כך תיארתי לי.
שבועיים. שבועיים שאני מסתובבת וממתינה לתוצאות הבדיקה. עובדת כאילו כלום, קונה בגדי הריון. האיש היקר, שנשבע להזדקן איתי, עושה כמיטב יכולתו להסיח את דעתי. שיערה לבנה מבצבצת אצלו בצדעיים. הכאב קשה מנשוא, התכווצויות טורדניות מתחילות, מלוות באלף ספקות: ואם היא אכן לוקה במשהו – ניפרד ממנה? האם באמת נלך על הפלה יזומה בחודש חמישי? שטויות. הקטנה שלנו נהדרת. בטח שהיא נהדרת. תסמונת דאון? קצת מוקדם בשבילנו. גם אם הבטחנו זה לזו, קצת לפני שנישאנו, שביום מן הימים נאמץ ילד פגוע, כדי שלא נעזוב את העולם בלי מעשה אחד ראוי לפחות.
אני מכירה את הגוף שלי
חברתי ואני יושבות במסעדה בנחלת שבעה. אדם יודע את גופו ואת ליבו, אישה יודעת הרבה יותר. אני משאירה את המנה כמו שהיא, עולה על מונית ונוסעת לבית החולים. בפעם הראשונה פוטרים אותי הרופאים ב"הכל בסדר, את קצת חרדה, אלה תופעות אופייניות אחרי הבדיקה הזאת".
בפעם השנייה, השלישית והרביעית בהן אני מתייצבת בבית החולים באותו יום, הם דבקים בגרסתם. שום סימן שאלה לא מרחף מעל סוגיית ה"למה לעזאזל היא מדממת, ומדוע היא מתלוננת על התכווצויות". כלום. תסמונת האישה ההיסטרית, זו שמתייחסים קודם אל הבעת הפנים שלה ורק אחר כך, אם בכלל, לטענותיה הענייניות, חובטת בראשי. אני מקפידה לא לשבור את המסורת, שגורסת שאסור להקשות על רופאים. יש להם חלוק לבן, והם מאוד עסוקים בבעיות הרות גורל. לא בנשים הרות היסטריה.
חצות, אהובי ואני נוסעים הביתה. אנחנו עוצרים לקנות פלאפל בגבעה הצרפתית. ריח הטיגון נדבק לבגדים שהנחנו על המתלה בחדר השינה. אנחנו נכנסים למיטה עם הבטחה ליום טוב יותר.
יוני 2000, 1:12 דקות. אני מנסה להירדם. הכאב האיום מסרב לנטוש אותי. יד חזקה ומרושעת לופתת את הבטן שלי. "תחזיקי מעמד, קטנטונת", אני מתחננת. "אני נשבעת שנאהב אותך ולא חשוב מה". אני עוצמת את העיניים חזק חזק, מנסה להירדם, מתאפקת לא ליטול שניים – שלושה – עשרה כדורים שיפיגו ולו במעט את הכאב. נדמה שהמון זמן חלף. השעה 1:14. אני נאנקת. אהובי קרס לידי וצלל לתוך שינה.
1:16. הלפיתה הופכת לחזקה יותר יותר. אני ניגשת לשירותים, מכווצת עד אימה. אולי זה הפלאפל המחורבן?
הדימום מתחזק, ההתכווצויות גוברות והגוף מתחיל להקיא את עצמו: אין איבר שלא רוצה לפלוט עצמו החוצה, להתרוקן מהייסורים. "אל תעזבי אותי", אני מנסה בשארית כוחותיי לפנות אל הקטנטונת. מקיאה, משלשלת, מדממת, בוכה, וכמו בלון אדיר שמתרוקן בבת אחת ובלי התראה ? זה קורה. הקטנטונת שלי זולגת מתוכי החוצה, נותרת מוטלת.
האיש הגדול שלי עומד מולי, מנסה להושיט יד. הכל מצוי בעירבובייה אחת, שלא הדעת, לא העין ולא הלב סובלים: "זוז מפה", אני פולטת לעברו בקושי, בה בעת שאני אוחזת בציפורניים במעט השפיות שעוד מקננת בי. "בבקשה, אתה לא צריך לראות את זה", אני מתחננת.
הפרקטיקה הנשית תופסת פיקוד. אין מקום לכאב, אין מקום לכלום. אני רוצה לגונן על האדם היקר לי בעולם. "אני לא יודעת מה לעשות עם השילייה". שבריר שנייה, וגם היא נוטשת אותי. תם ונשלם.
אחרי שזה נגמר אני יכולה לעזוב
בטלפון משוחחים האיש שלי והמוקדנית ממד"א. דקות ספורות והפרמדיקים איתנו, משתנקים. אצלנו בבית, במקום שידע שמחה וחורבן בפרק זמן כל כך קצר. אני מתבוססת. אני יכולה לעזוב. מאבדת הכרה.
6.00 בבוקר. יהודה משי זהב מזק"א מגיע לפנות את הקטנטונת שלנו. הוא מתייפח.
הוא לוקח אותה לחלקת העוברים.
בחדר ההתאוששות הרופא מלטף את ראשי. הוא עצוב איתנו, יש לו הבעה השמורה בדיוק למצבים כאלה. "אני מבין אותך, עברתי עם אשתי חוויה דומה". ליטוף אחד בראש, משפט אחד של הזדהות, הבחירה במילה "חוויה", כאילו זה עתה שבתי מאי אקזוטי, זה מה שנותר משיחות ארוכות שניהלנו. שיחות שבהן התרעתי על אסון הממשמש ובא. התרעתי, אבל אולי לא מספיק.
אוגוסט 2011. חם. אני לוקחת את אהוד הביתה, מקלחת ולישון. מקריאה לו את "אהרון והעיפרון הסגול" ומחסירה פעימה. עיפרון אחד סגול, ואהרון מצייר לעצמו מציאות חדשה. לא מתעכב על כאב, על אובדן, על חסר.
הכותבת, מיכל ל. זכתה בסופ"ש בצימר עם שתי חברות טובות שלה מתנת "אקטיביה".
רוצה גם? שלחי אלינו את הסיפור שלך ל-women2talk@gmail.com.
את מוזמנת להמשיך לדבר, לשתף ולהגיב על כל הסיפורים בעמוד הפייסבוק של אקטיביה