"יש לי משהו לספר לך, חשוב.." התיישבתי על קצה האמבטיה, הגדולה שלי בדיוק מסיימת להתקלח..
"מה,כמו סוד כזה?" היא שואלת
"כן. את חייבת להבטיח שלא לספר לאף אחד, זה ממש חשוב לי" אני מסתכלת עליה
היא מהנהנת, יוצאת,מתנגבת.
"את זוכרת שהיום בבוקר שאלת אותי למה הסתפרתי?"
"כן." היא עונה ומסתכלת עליי בחשדנות..
"אז אני לא דייקתי במה שאמרתי לך…" אני מסתכלת עליה, ונזכרת שזו לא בושה להודות בפני הילדים על טעויות.
"אז את כאילו שיקרת לי?" היא שואלת במבוכה..
"לא ממש, אני התביישתי לספר לך למה באמת הסתפרתי, אז עניתי לך שסתם, כי רציתי..נכון?"
"נו?" היא נהיית חסרת סבלנות.. מזכירה לי את עצמי.. מפחיד ומטריד..
"אז אני עכשיו אספר לך למה באמת הסתפרתי אתמול,אבל את חייבת להבטיח לי שלא תספרי לאף אחד, כי זה ממש לא נעים לי.."
"אמא, אני תמיד שומרת סודות, גם עדן פעם סיפרה לי סוד ולא סיפרתי לאף אחד. רק למישל, כי היא חברה ממש טובה שלי.."
"תשמעי, אתמול נכנסתי להתקלח , כמוך, וחפפתי את הראש..וניסיתי להסתרק,אבל היו לי המון קשרים. כ"כ הרבה שפשוט עם כל ניסיון שלי להסתרק, הלכו ונהיו סבוכים יותר.."
"מה זה סבוכים? כמו בלאגן כזה?" ?היא מבלגנת את השיער שלה ומראה לי מה לדעתה נראה כמו קשר בשיער..
"עוד יותר מזה.." אני אומרת לה..
"מה? ככה?? " היא אוספת את השיער לפקעת על העורף, כמה קצוות רטובות וסוררות נופלות למסגרת סביב הפנים הכי יפות שראיתי, ואני נזכרת בפעם הראשונה שהוציאו אותה ממני, ונפעמתי, כמה יופי בתינוקת אחת, בת בקושי שעה..
"אמא?? ככה? " היא מעירה אותי
"כן, ממש ככה, ורק כמה קצוות היו מחוץ לתסבוכת,לקשר הזה. וממש כאב לי להסתרק כבר.."
"בכית?"
"ירדו לי קצת דמעות…"
"כי כאב לך?"
"כן."
"אמא, איפה כאב לך? בשיער או בלב?"
"קודם בשיער, אח"כ בלב שנאלצתי לגזור את כל השיער שלי.."
היא שותקת.
אני מפזרת את מה שנשאר לי מהשיער המתולתל המפואר שלי.. מגיע בקושי מתחת לאוזן..
היא מושיטה יד מהססת, נוגעת.
מתקרבת ומחבקת אותי, מנחמת אותי .
"לא נורא אמא,זה רק שיער, את תראי שצ'יקצ'ק יגדל לך. עוד לפני שאני אהיה בכיתה ג'. לא צריך לבכות על זה."
הגוש בגרון,לא יודעת להסביר למה, על זה שהייתי כ"כ עייפה להסתרק ? על זה שאני תמיד מתעקשת שהיא תסתרק כי שלא יהיו לה קשרים,ובעצמי עושה את אותו הדבר?
על זה שהבת שלי ידעה להכיל את הכאב שלי,לחבק ולנחם,והיא בת שבע בלבד? היא לא אמורה להיות אגואיסטית מעצבנת בגיל הזה? על זה שהיא הצליחה לרגש אותי,ככה סתם פתאום, בכמה דקות שיחה אמיתיות, נטולות כל הבדלי סטטוס, בלי הגדרות "אמא" או "בת" סתם שיחה בין 2 אנשים שמדברים על משהו שכואב לאחד, והשני מנחם,מכיל,מרגיע.
חיבקתי אותה,נשמתי אותה אליי,ואמרתי לה, "אני רוצה שתלמדי מהטעויות שלי,ושתהיי מספיק חכמה שלא לעשות אותן גם. טוב?"
"כן" היא הנהנה..
בדרך למיטה חשבתי על כל שאר הטעויות שעשיתי,ושאאלץ בבוא היום לבוא ולספר עליהן לילדים שלי, כדי שאולי , יום אחד, כשהם יהיו במצב שלי,שנייה לפני, הם יזכרו, אמא הייתה פה, ואמרה ש.. אז נבחר בדרך השנייה..
אני לא יודעת אם תמיד אהיה שם כדי להתריע,ולהזכיר , אני סתם מקווה שהם ידעו לבחור בדרך הנכונה..