לפני כמה שבועות, במהלך אחד הטיולים שכלל נסיעות ארוכות, מיצו הילדים את הדיסקים, את משחקי הדרך, את השיחות ביניהם, את המנוחות ואת הנשנושים, ובאין מוצא אחר – עברו למריבות. אישית, אין לי בעיה עם כך שהם רבים, אך לאחר נסיעה ממושכת ומרובת מריבות, החלטתי שצריך למצוא פתרון יצירתי, וברגע אחד קטן הבליח לי רעיון: כיוון שלא נהגתי, לקחתי בובת פרווה אהובה עליהם – דב פנדה גדול וחביב – ועשיתי להם איתה הצגה מן המושב שליד הנהג.
הפניתי את הבובה לעבר המושב האחורי ודובבתי אותם באמצעותה. שאלתי אותם על שעבר עליהם בטיול ועל איך הרגישו (מעניין למדי, הם ענו לבובה הרבה יותר ויפה יותר מאשר ענו כשאני שאלתי אותן השאלות בדיוק). הצחקתי אותם עם הבובה: הדובי בכה וקינח את האף (עם טישיו אמיתי) – הם צחקו! הדובי עיין במפה – הם התגלגלו מצחוק!! הדובי לא ראה טוב וחבש את משקפיי – הם כמעט ונפלו מן הכסאות!!!
כך, העברנו בנעימים כמה דקות נסיעה, ובסופן אמר הדובי כי הוא צריך ללכת, וכך עשה.
לא חלפו שתי דקות, ומאחור נשמע קול: "תעשה לנו הצגה". לקחתי שוב את הדובי, הוספתי לו חיית פרווה אחרת – קוף קטן וקופצני – וניהלתי שיחה ביניהם. הילדים במושב האחורי היו מבסוטים עד כמה שאפשר. לכשנגמרו השיחה והמשחק בין הדובי והקוף – הם הלכו לנוח.
חלפו להן עוד שלוש דקות בקושי, עד ששוב נשמע קול מאחור: "תעשה לנו הצגה!". הייתי כבר עייף, ולא היה לי כח לעוד הצגה, וממילא עשינו עצירה קצרה להתרעננות. לאחר העצירה התיישבתי על ההגה, וכך חסכתי בקשות להצגות נוספות.
בנסיעות הבאות ביקשו הילדים שלא אני אהיה זה שנוהג, על מנת שאהיה פנוי להצגות. מובן שהייתי צריך לשכלל את שיחותיהן ומשחקיהן של הדמויות המציגות, הן כדי להמשיך ולהצחיק את הילדים והן כדי שלא אשתעמם (עכשיו הן כבר ערכו תחרויות קפיצה ונתקעו עם הראש בתקרת המכונית, בהמשך ניסו לצאת מן המכונית ונתקלו בשמשה הקדמית). בכל מקרה, אחרי ההצגה השניה בכל יום "נאלצתי" לנהוג בגלל "עייפותה" של זו?ש??…
ומאז אותו הטיול זה אבוד לי. בכל פעם שאנחנו נוסעים לטיול אליו מתבקשים הילדים לקחת צעצועים (כדי שלא ישתעממו מדי בדרך), הם מביאים עמם כמה בובות פרווה, ואני נאלץ לבחור כל פעם מחדש בין נהיגה להצגה.
* * *
לפני זמן מה, עת השתעשעתי עם הילדים בסלון – עברתי לעמידה-על-שש והפכתי לרכבת. הילדונצ'יק (בן 4.5) התיישב על גבי, הבונבון (בן שנה וחצי פלוס) התיישב על שוקיי, וכך נסענו ברחבי הבית. היה כיף וכולם צחקו, אבל אחרי "נסיעה" קצרה כאבו לי הברכיים, והכרזתי כי הגענו ליעד. התרוממתי והמשכתי במעשיי. הבונבון, שעדיין אינו יודע לדבר, קצת בכה, אבל זה עבר לו.
למחרת, בסלון, התיישבתי על השטיח כדי לנוח לרגע. הבונבון ניגש אליי מיד, וסימן לי עם טפיחת יד על גבי, כי הוא רוצה שאתכופף לתנוחת הרכבת. כך עשיתי, והוא התיישב על שוקיי ו"נסענו" נסיעה קצרה ברכבת. הוא היה מאושר.
כעבור ימים אחדים, התגלגל משהו אל מתחת לספה, והתכופפתי להרימו. לא חלפו שניותיים מהתכופפותי – אני רוכן על השטיח, מנסה להציץ מתחת לספה – ואני מרגיש נפילה פתאומית על שוקיי. זינקתי למעלה רק כדי לראות כי הבונבון התיישב שם בכיסא ה"נוסע", ממתין לרכבת.
וזהו, זה כבר אבוד לי. בכל פעם שאני מתכופף בסלון או רוכן או סתם מתיישב לרגע, מגיע הבונבון ודורש את הרכבת שלו.
ואני בכלל לא מדבר על אחר הצהריים ההוא שבמהלכו, ברגע של חולשה, זרקתי שאלה לאוויר: "מי רוצה להכין איתי עוגיות?". באמת שזו היתה שאלה רטורית מבחינתי. מי חשב שהילדון (בן 7.5) והילדונצ'יק ירוצו אליי מיד ב"כן", ושהבונבון – כצפוי, לאחר שזה כבר קרה – ידדה אחריהם?!
לא אומר הרבה, רק זאת: מתי אתם ניסיתם בפעם האחרונה לטרוף ביצים כששש ידיים נוספות מנסות להידחף לעברכם? מתי ניסיתם לאחרונה לשקול במדויק סוכר כששלושה ילדים, כל אחד בתורו ושלושתם ביחד, מזיזים את הכוס תוך כדי?
בסופו של דבר, הכנתי את העוגיות – אך בשעה וחצי במקום בעשרים דקות, ועם הרבה יותר בלגן לנקות, וממילא אחרי שאיבדו עניין הלכו הילדים למשחקיהם ואני נותרתי לבד. (לפחות את העוגיות הם אכלו.)
* * *
ולכן צריך לקום ולומר בגלוי, ואף לנסח את אזהרת מירנדה להורים: יש לך זכות לשמור על שתיקה. כל דבר שתאמר עלול לשמש ואף ישמש נגדך בבית. יש לך זכות להתייעץ עם ההורה השני שנוכח בסיטואציה המדוברת. אם אינך מסוגל להתייעץ עם ההורה השני, מומלץ לספור עד עשר לפני כל אמירה.