"כשאתה הופך להיות הורה, בבת אחת אתה יודע להבחין בין טוב לרע". ערן צור בתוכנית לילה .
"מי היה מאמין שילדת לפני חמש שעות? איזה א- מממ- א". כך התפעל בקול, אחד מעשרות המבקרים שהגיעו אלי אחרי לידת בני הבכור. הרמתי אליו את המבט והקפאתי את הרגע הזה. לא הבנתי מה הוא רואה. כמה שעות אחרי הלידה ומסביב לעיניים שלי היה כתם שחור, איבדתי הרבה דם, הייתי סמרטוט רצפה פוסט טראומתי מדמם ושמן. כל מה שרציתי זה לישון, עוד לא ידעתי שכבר לא אישן כמו שישנתי קודם, בלי דאגה, מתחבקת עם הטוב והרע.
בבית החולים, עם חלוק ירוק פתוח מאחור, רציתי להעלים את כאבי הגב. להעלים את אלה של פי הטבעת, את התפרים ואת הזיכרונות של האצבעות שדחפו לי. אלחשתי את הכאב במוחי לטובת "קיום" שיצרתי והוא עכשיו לידי. אני יודעת שהילד שלי שם והוא "לוח חלק", אז מיד קמתי לעבודה, להטביע עליו אהבה. שלא תוטבע עליו בדידות או צער. חלילה.
שמנה ורופסת, רק בלי ילד בתוכי אלא על הידיים, יצאתי מבית חולים. אבל ההערה הזאת של הגבר בבית החולים נספגה אלי כמו ריח של אצטון לצמר גפן. אני כבר מתחילה לחשוב איך להשיב אלי במהרה את הגוף שלי, הרי אם אהיה רזה אחזור להיות חופשייה, שפויה, ארוזה בעצמי, חווה את העולם במלוא חושי. רציתי להפסיק לאכול, אבל אבוי להתייחס עכשיו לגזרה שלי – הגרעפסים של הילד ! שלא ייחנק בזמן שאני קוראת את הערכים התזונתיים שעל הקוטג'.
פעם, אבל ממש פעם, התהלכתי יחפה (לפני עידן המניקור), חברות אחרות סביבי קעקעו את גופן, עשו מסיבת טבע, החליפו גברים, טסו להודו להיזרק עם רופיס ופרחים, היו מארחות ביפן, אנגליה ומצרים, עם מאוויים, תשוקות, חטאים ושקי חוויות.
אבל אנו זקוקים בחיינו ליציבות. למנוחה, למקום שבו נציב עוגן. אנשים מחפשים מקום לחזור ולהתחייב אליו, גם הגברים שבינינו. גם אני. גם הרוקיסטים שבינינו, אלה שהאמינו באהבה חופשית, בעיקר בינם לבין עצמם. התפקידים שאנחנו מגלמים במשפחה שומרים עלינו.
כאמא ויתרתי על האפשרות להתגלות מחדש בפני גבר חדש. הקפאתי את הודו כבר עשר שנים, אני לא אעשה פירסינג וקעקועים, אני לא אהיה מאוהבת יותר, מעולפת יותר או עם מחשוף עמוק יותר. האמהות שינתה אותי לתמיד.
אני חיה ונושמת עבור כל בני הבית – מחוברת לילדי בגוף ובנפש. בקשר חזק, שלא העליתי בדעתי שייתכן כמוהו. אחרי הלידה, עמוק בתוך הצופן הגנטי שלי היו טמונים אותות המעוררים התנהגות אימהית בסיסית. לא שלטתי בזה, כמו שמישהו פלש וחטף את המוח שלי. התייחסתי לתינוק הזה באופן שלא התייחסתי לאיש בחיי – גיליתי אחריות.
כמה שעות אחרי הלידה אני חסרת הבעה, מבט חלול, ריק , לא בכיתי משמחה. כמו חייל הלום קרב בניתי את זה לאט ובו בזמן נפרדתי מהלוקסוס להיות אגואיסטית, נרקסיסטית. על כל אקט של הקרבה היו קולות מאשרים, גם אלה שלי, שהניעו אותי. האמהות שינתה את תגובותי לעולם, את הקדימות שנתתי לעצמי, לאחרים. והשינוי הזה יוצר את הקונפליקט העמוק ביותר בחיי כאם – אני לא אהיה האדם שהייתי קודם.
אל תגעו לי בפנטזיות
מה שנותר לנו הוא לפנטז. פנטזיה היא כוח. מי שמפנטזת יכולה להתמודד עם העובדה שבעלה הוא לא הפנטזיה היחידה. כן, אל תשברו את הכלים ברגע שאת לא ה- עיקרית אצלו בראש. תהיינה פחות מיוסרות. אני פחות מלקה את עצמי, מניחה לשיפוט העצמי המחמיר . בראש שלי מותר הכל. זה המקום החופשי היחידי בשבילי. גם בשבליכן.
מי שיודעת לעצום עיניים ולהיות שם בהודו, היא תהיה מסופקת. בתוך איי היציבות, השפיות, המעשים הנכונים. יש מי שסבור שכשאנחנו נעשות אמהות אז הגשמנו את עצמנו ואין לנו צרכים אחרים. אבל יש לנו, והצרכים האלה, הפנטזיות האלה שחולפות בראש, מזכירים לי שעל אף שהשתניתי מאוד, זו עדיין אני. אז אל תיגעו לי בראש, טוב?
*בתמונה הראשונה – הדוגמנית שרון נוי נבארו
*בתמונה השנייה: החברה – דנה שירן