אחת וחצי בלילה. אני מתעוררת.
מחשבות טורדניות מציפות אותי.
הן טריקיות,
המחשבות.
ענייני עבודה לא פתורים, מלחיצים. אחת וחצי בלילה ואני חושבת על פגישות שעלי לתאם, על פלונטרים, על תקיעויות.
המחשבות מוכרות…
גם אתמול הן העירו אותי…
ובין המחשבות, כאילו משום מקום, אני נזכרת, בטיפול שקבלתי מאיילת לפני כמה שנים. אז באתי לטפל בעייפות הקבועה שלי. חקירת העייפות הביאה אותנו, באופן טבעי, לבעיית השינה. באותה תקופה העבודה שלי לא היתה אינטנסיבית ולא "מלחיצה", שונה לחלוטין מעבודתי היום. אך ההתעוררויות בלילה היו זהות.
אז זאת לא העבודה שמעירה אותי בלילה.
הפוך!
זה מתחיל בי. זו אני שחסרה מנוחה וחוסר המנוחה משתמש בתכני העבודה כפלטפורמה.
…פתאום, השינה נוטשת ואני לגמרי ערה. המחשבות מציפות אותי. הן מופיעות כנושאים או בעיות סבוכות שאני חייבת לפתור עכשיו. הן הולכות במעגל. נתקלות בקיר וחוזרות על עצמן. אני ערה לגמרי. מסתובבת במיטה מצד לצד. משנה תנוחות. הסדין מתקווצ'ץ'. הן ערמומיות, המחשבות. כי הבעיות אמיתיות. ובאמת, הן שייכות לשולחן שלי! כל ניסיון לחשוב על משהו אחר או להשתחרר מהן מופיע מיד כמו חוסר אחריות ואני נאחזת.
כשהן מתקדמות כמעגל, כשהן חוזרות על עצמן ללא תכלית, כשהן צצות אצלי במיטה באמצע השינה, אני יודעת – אלה הן מחשבות טורדניות. הן לא הגורם לאי שקט שלי, אלא משמשות עבורו כחומר גלם. הן באות כדי להטריד ולא כדי להיפתר.
ועם מחשבות טורדניות , אני יודעת, אין מה להתעסק. רק להעמיד אותן על מקומן. לצבור ניסיון בלהזיז אותן שלא יפריעו. לתת להן את הכבוד כדי שלא יתעקשו להישאר, אבל לא להאמין להן. בשום פנים לא להאמין להן!
את הבעיות האמיתיות פותרים ביום, בנינוחות, בהתיעצות ובשיתופי פעולה עם עוד אנשים. חלקן נפתרות ואחרות צצות במקומן. אחרות לא נפתרות לעולם וישנן אלה שמתפוגגות ונעלמות
ובתוך החוויה ללא מוצא הזאת, של מחשבות טורדניות ומציקות שעושות הכל כדי שלא אניח להן, אני נזכרת שאיילת, אותה מטפלת באנרגיות שהלכתי אליה לפני מספר שנים, הציעה לי לא להילחם בערנות. כאשר אני מתעוררת, היא אמרה, הכי כדאי לקום ולעשות משהו שנינוח לי לעשות.
חבל לי להיפרד מהמיטה. ובכל זאת אני קמה.
כוס תה…
כתיבה כדי לחלוק עם אחרים את החוויה…
עוד וויש כדי שהטקסט יהיה בהיר והעברית בסדר…
אני חוזרת למיטה!
שינה מתוקה!