אשמע בנאלית אם אגיד שהאמהות שינתה אותי. אבל האמת היא שכשאני חושבת על כך לעומק, היא לא באמת שינתה אותי. סדרי העדיפויות הם אלה שהשתנו כך שגם במקרה הזה, זו לא אני זה הם…
אף פעם לא חשבתי שאבלה כל כך הרבה זמן במטבח. זה היה אחד המקומות בהם בקרתי לעתים רחוקות ביותר לפני שהיו לי ילדים. כשהכנתי חביתה הרגשתי שבשלתי ארוחה אמיתית. לחתוך ירקות? השתגעתם? כל כך הרבה עבודה? חיי היומיום שלי עכשיו מלאים בדקות מטבח ארוכות. ובכביסה, הסעות לחוגים, תיאום יומנים עם הבנזוג, עזרה בשיעורי הבית, טיפול בהררי כביסה בלתי נגמרים (מישהו צריך להמציא בגדים חד פעמיים), דאגה, אהבה, הכלה… כל היום.
מאחר שהצטרפתי למועדון האמהות בגיל מבוגר באופן יחסי, הפתעתי את עצמי כשהצלחתי להשתחל בהדרגתיות למטלות הללו, שאת חלקן אני אוהבת מאוד ואת חלקן ממש לא. הייתי בטוחה שאחרי 8.5 שנות הורות גמרתי עם ההפתעות העצמיות.
והנה, מצאתי את עצמי בשבוע שעבר מתנדבת לוועד הכתה של בני הגדול. אני, שנמנעתי מלהיות בוועד בכל מסגרת שהייתי בה עד עכשיו. מסיבות שונות, השנה הרגשתי שאני מוכרחה להיות בוועד הכתה הזאת. נשבעת לכם, אם הייתם שואלים אותי לפני שנתיים אם תרחיש כזה אפשרי, הייתי אומרת: "לעולם לא".
הייתי אומרת "לעולם לא" גם לאפשרות של השתתפות פעילה במאבק משפחות כלשהו. אני לא משתתפת בהפגנות, כמעט לא חותמת על עצומות ומתפקדת באופן כללי טוב יותר כאאוטסיידרית מן המניין. והנה, אני מוצאת את עצמי כחלק מאמהות שיזמו מאבק בנושא יישום אופק חדש בגני הילדים, שעליו כתבתי בפוסט הקודם. במסגרת המאבק ודפי הפייסבוק היעודיים שאני לוקחת בהם חלק, הסכמתי ברגע של אי שפיות זמנית להתראיין בשידור חי בנושא לתחנת רדיו.
הנה קישור לראיון: http://www.youtube.com/watch?v=d4_dVPgeffk
אז זה נכון, never say never. מעניין מה טומן לי העתיד. איך עוד אפתיע את עצמי?
עדי שטרסמן, מטפלת בשיטת ורדי ומדריכת עיסוי תינוקות
www.facebook.com/adi.strasman www.metaplim.co.il/adi-strasman