אני מודה שאני לא משתייך לאלה שמחוברים לתקשורת כמו לצינור הזנה ויכולים לעבור עלי בקלות כמה ימים טובים ולפעמים אפילו שבועות בלי שיהיה לי מושג מה קורה בעולם הגדול שמסביבי.
אבל, את הסערה שמעוררת ההכרזה המתקרבת באו"ם על המדינה הפלסטינאית גם לי היה קשה מאוד להחמיץ.
מול הלחץ שהנושא הזה גורם לכמה וכמה אנשים בתוכנו אני מבקש להעמיד כיוון אחר של מחשבה.
הכשל המרכזי בכל העניין הוא, לדעתי, כשאנחנו מבקשים לשים את עצמנו במרכז, על חשבון האחרים.
זה קורה לנו כל כך הרבה פעמים בחיינו הפרטיים, עד שזה גולש גם לתחום המדיני, שמאז ומעולם התאפיין בהרבה פחות ריסונים ומגבלות התנהגותיות.
הנה הצעה: קחו שיחה אקראית שמתנהלת לידכם ועשו לעצמכם תרגיל. נסו לבדוק עד כמה כל אחד מהדוברים באמת מקשיב לשני ומצד שני עד כמה כל אחד מהם רק מחכה לרגע שהשני יסיים את המשפט (במקרה שהוא מצליח להתאפק..) ואז מיד הוא מתאר איך גם לו קרה בדיוק אותו דבר ועד כמה שאצלו המצב הרבה יותר קשה/קל/שמח/עצוב (מחק את המיותר) וכדומה, כשברור שכל הדיבורים האלה הסתדרו במוחו בזמן שחברו מילא את חלל האויר בדיבורים המיותרים שלו.
כנראה, שמרוב שקשה לנו למצוא אוזן קשבת אמיתית, יוצא שכל אחד מאיתנו מסתובב עם סוג של עצירות נפשית, כשהוא נושא בתוכו את כל המטענים שנצברים בו בחיי היום-יום ואז כל שיחה הופכת, במקום לחוויה הדדית ונעימה, למקום שבו כל אחד שופך בבת אחת את כל מה שהצטבר בקרבו, בלי שזה מקל עליו אפילו בקצת, כי הוא מגלה, לצערו, שגם השני עסוק באותה הפעולה בדיוק.
האם יש סיכוי שגם בתחום המדיני אנחנו נמצאים באותו מצב?
אולי בגלל שהרבה מאוד שנים לא היה לנו מקום משלנו, ובטח אחרי מה שקרה לנו באירופה של תחילת המאה הקודמת, קשה לנו לפנות את עצמנו לרגע ולהצליח להקשיב לסיפור של אנשים אחרים או עמים אחרים.
זה קורה למשל כשאנחנו שומעים על אסון שקרה בעולם ואנחנו עסוקים בלברר כמה ישראלים היו שם, זה קורה ביחס שלנו למהגרים שמנסים למצוא מפלט במדינה שלנו מהעוני והלחץ שהם חווים בארצותיהם וזה קורה גם ביחס למדינה הפלסטינאית.
כי, אם רק נחשוב על זה לרגע, איזה אנשים בעולם היו מסכימים לחיות, אפילו לרגע, שלא מתוך בחירה, במקום שבו הם לא היו יכולים להביא את עצמם לידי ביטוי בפשטות ובחופשיות ושכל פעולה, ולו האלמנטרית ביותר, היתה נתקלת באין ספור עיכובים וחסימות?
אז מה בדיוק אנחנו מצפים משכנינו לעשות במצב שבו הם מצויים?!
נכון שיש שני צדדים לסיפור ושאין כאן פתרון פשוט, אבל אני מדבר על התנאי המקדים לדיון, כלומר על הפתיחות שתאפשר לייצר פתרונות.
וכשהצד השני מרגיש שאנחנו משחקים איתו במשחקים כבר יותר מדי זמן ושככל שעובר הזמן המצב נהיה רק יותר גרוע מבחינתו, הרי זה טבעי לגמרי שהוא ינסה לפתור את העניין בלי להמשיך ולחכות לנצח עד שתצא לו הנשמה, כפשוטו.
לא חסרים לכך תקדימים היסטוריים, אפילו אצלנו, ואפילו בעבר הקרוב. הרי זה בדיוק מה שאנחנו עשינו לפני קום המדינה, כשכפינו בכח על הבריטים להסתלק מהארץ וגם לפני מספר שנים כשעזבנו את רצועת עזה בלי להגיע להסכם מסודר עם הרשות הפלסטינאית.
ברור לי שבדברים שאני אומר כאן אין בכלל חידוש, כי כל מה שאני מנסה להצביע עליו הוא שאם היינו מפנים קצת מקום לסיפורים של האחרים שעומדים לידינו היינו חוסכים מעצמנו הרבה לחץ, תסכול ועצבים והדברים היו הופכים להיות יותר פרודוקטיביים וממילא גם יותר פשוטים.
אז אולי התיקון הגדול יתחיל מזה שבפעם הבאה, כשיוצא לנו לדבר סתם ככה עם חבר או שכן, נשתדל לנסות ולהקשיב לו עד הסוף, באמת, בלי להתאמץ ולהשחיל את עצמנו בכל פתח אפשרי , ואז, יתכן שהלחץ שיוקל עליו יאפשר גם לו להתפנות לאלו שמסביבו ובסופה של תגובת השרשרת הזו יתחולל באמת איזה שינוי משמעותי.
הרי בכל מקרה, המעגל הקטן שמסביבנו הוא המקום שבו אנחנו באמת יכולים להשפיע, לעצב את המציאות ולא רק לתאר אותה, אז למה שלא נתחיל את השינוי משם?