כן, אני כבר רואה את הגבות המורמות. כן, אני רואה גם את הפרצופים המאשימים: "זה לא אותו דבר!"
ובכן, זה כן אותו דבר; זה אותו דבר בדיוק.
זה לא משנה אם מדובר בשישה מיליון או אדם אחד, זה לא משנה אם מדובר בכדור בראש ואחרי זה שריפה רק בגלל שהזין שלך נערל, או מעצר והרחקה מילדתך בגלל שיש לך זין. הרעיון הוא אותו רעיון. השיטה היא אותה שיטה.
הדפוס המנטלי הוא אותו דפוס מנטלי. הבירוקרטיה היא אותה בירוקרטיה, השנאה כשהיא כבר עובדת על אוטומט, היא אותה שנאה כשהיא כבר עובדת על אוטומט.
והאפליה, היא אותה אפליה.
אפליה, בראשו של שופט, כשהוא קם בבוקר ויודע שלפניו יום עמוס באפליה.
אפליה, בראשה של פקידת הסעד, כשהיא קמה בבוקר ויודעת שלפניה יום עמוס באפליה.
אפליה, בראשו של השוטר, כשהוא קם בבוקר ויודע שלפניו יום עמוס באפליה.
לא, הם לא דוחסים יהודים לקרונות.
לא, הם לא מרוצצים גולגולות.
אבל כן, הידיים מלאות דם. דם של כל אותם גברים שלא יכלו לשאת בחוסר-הצדק המשווע,
דם הילדים שאביהם נלקח מהם, ללא כל התרעה, ללא כל סימן מוקדם, ממש כמו במלחמת העולם השניה.
והדפוס, הוא לא רק בראש.
המערכת, היא כולה בתוך הדפוס.
רק ראש יהודי שחווה את נוראות מחנות הריכוז, יכול להמציא מקום שנמצא בו השורש ר.כ.ז.
כן, מרכז הקשר.
ומרכז הקשר, בדומה ל"חטיבות השמחה" של הנאצים, הוא המקום שהכי לא מקשר בעולם,
הוא המקום בו חיים כה רבים הסתיימו.
הוא המקום שבו ראיתי לראשונה את בתי מבולבלת, מלאת-יגון, כשנכפתה עליה הכרה שאסור שתהיה לילדה בת 3.
הכרה בכך שהחיה האנושית – אין מקבילה לפראיות שלה, לאכזריות שלה.