השאלה הזאת עד כדי כך הלחיצה אותי שלפעמים אני פשוט מעדיפה לא "להתערבב".
ותמיד אחרי שאלה כזאת אתה מגיע לשלב הזה בחיים בו אתה עוצר ומנסה לשחזר מה עשית עד עכשיו ובעצם חושב לאן הגעת.
ולא משנה מה המסקנות שלך, זה אף פעם לא מספק אותך, מה שהיה מספק אחרים לך רק גורם לרצות עוד, או לרצות לשנות בצורה קיצונית את חייך.
מה שלי קורה עכשיו זה שאני אומרת לעצמי, בעיקרון אני אמורה להיות הכי שמחה בעולם, יש לי בעל תומך ומקסים שלא ברח ממני "עדיין" למרות הסבל התמידי מכל השטויות שלי, 2 ילדים מדהימים, וכאן אני אוסיף ואומר ברור שבנים, אחרת זה לא היה כל כך מושלם.
אמא שרוב מה שמעניין אותה קשור לאסטתיקה נשית חייבת בית מלא בנים, זה דווקא לא דבר רע ככה ה "ייחודיות" שלי (נקרא לזה ככה) נשמרת ולא מתחלקת, אני ממש לא טוענת שלא אשמח לבת אבל הגעתי לשלב שבו לא משנה לי מה המין העיקר הבריאות (יצאתי מזה פולניה עכשיו, חייבת להצדיק את המוצא כנראה).
בזמן שאני כותבת צצים לי עוד המון דברים שאני צריכה לעשות או להספיק ובכלל רעיונות יצירתיים בראש תוך כדי, לא סתם אומרים על אישה שהיא מסוגלת לעשות הרבה דברים בו זמנית.
טוב אז עכשיו כן, בחזרה לענייננו, בואו נעשה סקירה קצרה, בעל אוהב, ילדים מושלמים, בית משלי (שלנו), חשוב לי לציין את זה כי כל החיים לא היה לי בית קבוע.
אמא שלי מספרת שכשהייתי קטנה שאלתי פעם:
אמא איפה הבית שלנו?
בקיצור, משמח אותי לחשוב שעכשיו יש לי כתובת אחת שרשומה בת.ז שלי.
מה יהיה?! (יהיה טוב כמו שהבן הגדול שלי תמיד אומר) שוב ברחתי מהנושא.
יש לי זמן והכי חשוב תמיכה לעשות מה שאני רוצה ואוהבת, אבל במה מדובר בעצם?
נראה לי שפה מתחילה הבעיה,
הפחד להעז לעשות את מה שאתה הכי רוצה ובו בזמן הכי מפחד ממנו, משתק אותך לגמרי.
פסיכולוגים אולי ינתחו את זה ויגידו שזה קשור לעבר ובזה שלא באמת הייתה לי זכות בחירה בחיים שלי ושעכשיו כשיש לי אני לא יודעת איך להתמודד איתה, או שאולי זה משהו שחוויתי בבית ושזה סוג של מודל חיקוי, למרות שזה דפוס אני מודעת אליו וממש לא רוצה להיות חלק ממנו, בקיצור, מה שזה לא יהיה זה גורם לשיתוק.
זה הרבה יותר מפחיד מסתם לא לעשות, יש אנשים שבמודע לא רוצים "לצאת החוצה", וחיים עם זה בשלום, אבל מה שאני מרגישה בוער לי מבפנים בצורה מטורפת, הצורך שלי "לעשות" כל כך הרבה דברים בבת אחת מבלבל אותי ובעצם גורם לי לא לעשות כלום.
אז מה אני בעצם?
מעצבת אופנה, מאפרת, מזכירה רפואית, צלמת, פדיקוריסטית/מניקוריסטית, מעצבת גבות, אומנית, אמא, עקרת בית, אישתו של, הבת של, בלוגרית? ו… הרשימה עוד ארוכה.
הרצון "לקטלג" את עצמך כדי שיהיה לך יותר נוח להציג את עצמך בפני כל העולם, או יותר חשוב בפני עצמך הוא ממש פתטי.
לשם מה צריך הגדרות בכלל?
הייתי רוצה פשוט להגיד:
שלום, אני אודז, ושזה יספק את כולם, כולל אותי.
כרגע אני מסתובבת עם תעודות מכל מיני "השכלות" נקרא לזה כי המילה קורסים נחשבת למילה גסה, לפחות בחוג האנשים אליו אני שייכת. אצלנו אם לא עשית תואר שני כנראה שמשהו ממש לא בסדר איתך.
המשפט הבא חוזר על עצמו יותר מידי: "אבל את כל כך חכמה ומוכשרת. את לא רוצה ללמוד משהו רציני?"
יש לי סיפור קטן בנושא:
שאלתי פעם חברה שעבדה איתי באיפור בסרט מצליח, (הנה גם עכשיו אני עסוקה בלנסות להוכיח שאני לא סתם מאפרת) שהיא גם יותר מבוגרת ממני.
תגידי, לא מביך אותך להגיד שאין לך תואר ושאת "רק" מאפרת?
אז היא אז אמרה לי:
כרגע ממש לא, למרות שבעבר כן, בעצם למה שזה יפריע לי? אני מרוויחה הרבה יותר מהחברות שלי עם התארים "החשובים" שלהם.
המשפט הכל כך "פשוט" מכיל בו כל כך הרבה תסכול בחיי היום יום של כל אחד מאיתנו שבחר (כל אחד מסיבותיו האישיות) לא ללמוד תואר.
זה שוב חוזר למקום של לרצות אחרים קודם כל.
ובעצם למה?
כדי שאני אוכל להסתכל על עצמי בצורה חיובית בגלל מה שחושבים עליי?
זה לגמרי לא הגיוני.
זה בסדר, אני לא חיה בעולם מקביל אני יודעת שמה שאחרים חושבים עלייך משפיע על החיים שלך, רוב הזמן זה אפילו יותר חשוב לך ממה שאתה חושב על עצמך, אבל מי קבע מה הדבר הנכון לעשות או להיות?
מי קבע בעצם מה נחשב "נורמלי"?
זה הרי משתנה כל הזמן, שימו לב שברגע שבן אדם מצליח, זה אפילו לא משנה אם הוא למד קורס, סיים בית ספר או אפילו יותר מזה אם הוא בכלל אנאלפבית, אז למה זה לא מספק לגבי האנשים ה "לא מוצלחים"?
אנשים מחפשים את עצמם כל החיים אבל חלקם המאוד קטן עושה את זה מרצון וסתם כדי להשלים את החלק הקטן שחסר להם בפאזל.
הגיע הזמן שפשוט נתחיל להרגיש טוב עם עצמנו ועם מה שאנחנו, גם אם זה אומר שצריך להודות בזה שבעצם אנחנו "כרגע" (כי זה יכול להשתנות, לטובה, שוב תרוץ?) לא עושים כלום.
אז כן,
שלום, אני אודז (נקודה)