הפרשה כבר ידועה ומפורסמת.
מדובר במספר צוערים דתיים, בוגרי ישיבות, שעזבו כינוס צבאי באמצעו מכיוון שבאחת ההפסקות עלו על הבמה כמה חיילות ע"מ לשיר כמה שירים. הצעד הזה הכעיס מאוד את מפקדיהם ובתגובה למעשה הם סולקו מייד מקורס הקצינים שהשתתפו בו.
מי שמכיר קצת יותר את העניין הזה יודע שזו ממש לא הפעם הראשונה, ומן הסתם גם לא האחרונה, שיש התנגשות בנושא הזה בין מפקדים חילוניים לחייליהם הדתיים.
זה כבר לא סוד שאחוז הדתיים בצבא הולך ועולה, ממש כמו מספרם באוכלוסיה הכללית, ולכן ההתנגשויות האלו שמתרחשות על רקע הסתירה שבין הפקודה להלכה הפכו לעניין כמעט יום יומי, כשבמיוחד מופנה האצבע כלפי החיילות, הן הקרביות והן העורפיות, שפוגעות בכל מיני אופנים בחייל הדתי המעוניין לשמור על צניעותו.
ומי אשם בעניין הזה?
מצד אחד קשה להאשים את הדתיים, מכיוון שעבורם חוקי ההלכה הם ממש כמו חוקי הטבע וכמו שלפעמים אנחנו סובלים ממזג האויר ואין כל כך מה לעשות נגד זה, כך יש להתייחס לרצון הבורא שהחליט כיצד נתיניו אמורים להתנהג ללא שום זכות או יכולת לערער על רצונו הקדוש, אלא רק לנסות ולהבינו, בלי שזה מהווה תנאי לקיום.
אך מצד שני, גם את הצבא קשה להאשים, כי כנראה שמחלחלת בתוך מפקדיו מן תחושה לא נעימה כשהם רואים איך לאט לאט הצבא נאלץ לאבד את צביונו המסויים וההתחשבות שהחלה מרצון טוב ומנסיון להגדיר את הצבא כ"צבא העם", הופכת בסופו של דבר להשתלטות.
כי לשמור על כשרות בבסיסים, זה כמעט ולא מפריע (טוב, אולי חוץ מפסח כשאין מה לאכול במשך כמעט שבועיים!!), אבל כשכבר אי אפשר לבצע איזה שיר קטן וכשכל ניסיון כזה גורם מייד לסערה (שלא לדבר על ההתקפה האלימה שמופנית מתוך החברה הדתית כלפי הרבנות הצבאית שלא עומדת בתקיפות על האינטרסים הקדושים), זה כבר נראה מוגזם.
ובכל זאת, חשוב לי להעיר כאן איזו הערה לחלל האויר שמכוונת דווקא לדתיים.
כדאי וצריך שתשימו לב איך הלכות הצניעות שלכם מחטיאות בעצם את המטרה שלשמה הן נועדו, לפחות על פי דבריכם.
כי אני מנחש שכל חייל תמים שהסוגייה הזו לא מוכרת לו ושישב שם בבסיס בזמן ההופעה, לא חשב אפילו לשנייה על כך שהמעשה שהוא עושה יהיה אסור על פי חוקיה של איזו שהיא דת.
כי מה כבר יכול להיות בעייתי בלשמוע כמה שירים מחיילות שלובשות מדים וששרות שירים רגילים לחלוטין?!
דווקא המהומה והפרישה שיוצרים אנשים כמוכם, הם ש"מלכלכות" את כל הסיטואציה ומכניסות לכל עניין, ולו התמים ביותר, כמו הסיפור הזה, את התחושה הלא נעימה של המתח והעניין המיני.
כשאני מציע סרט לידיד דתי והדבר הראשון שהוא שואל אותי זה אם הוא צנוע, או כשאני לא יכול להכנס לבריכה כי כרגע שוחות שם רק נשים, וכשכל סנטימטר של לבוש הופך להיות עניין קריטי מאין כמותו, אני באופן אישי מתמלא בגועל מהתחושה הזו שכבר אי אפשר לזרום ולחיות בפשטות ושבכל מקום נוצרת יש מאין אוירה מתוחה המאשימה באופן אפריורי את כל המין האנושי ביצרים חייתיים שאינם ברי ריסון.
למה אי אפשר לסמוך על הישרות הטבעית שלנו ולתת לנו להחליט מהם התחושות שעולות בנו ומה אנחנו רוצים לעשות איתן?!
שוב, אני מודע לכך שאי אפשר לשכנע שומרי הלכה עם הטיעונים האלה, כי הם הרי לא אלה שהמציאו את החוקים. הם בעיקר עסוקים בלציית להם.
אבל אני כן רוצה שכשבפעם הבאה שיתפרץ כזה ויכוח, הם לא יאשימו, אפילו לא בלב, את מי שלא נוהג כמותם בבהמיות ובהפקרות, אלא יבינו שדווקא היכולת להתהלך בעולם בלי החשד המזוהם הזה שמלווה אותך לכל מקום, היא זאת שבאמת מאפשרת לנו להיות ענייניים ולתת לכל דבר את מקומו הראוי.