מעולם לא היה אוסף מילים מתועב יותר מהמילים "לא בא לי". מתחרה בו רק הצמד המזוויע "בא לי", שהוא אומנם גרוע כמעט באותה מידה ומתלווה לו אותו טון בכייני ומורט עצבים אבל בכל זאת חיובי יותר ולכל הפחות מובן יותר. שכן ה"לא בא לי" של הדרדק הישראלי המצוי או לפחות של הגורה שלי הוא אניגמטי ומעורפל, הוא עשוי לבוא בתשובה ל"רוצה שניצל?" ואז הלא בא לי משמעו: לא רוצה, לא מתחשק לי , לא מתאווה, לא חפצה, מצפצפת עליך וכו'. אך לעיתים הלא בא לי מגיע בתגובה לאמירה, "שלום, מה נשמע?" ואז אתה עומד ותוהה מה היא רוצה מהחיים שלי לעזאזל.
זה כנראה טבוע בצופן הגנטי של כל זאטוט, או שזה הגן הארור הזה, או שאנחנו אווזים פותים שכמותנו שואלים בהיסח הדעת, "בא לך לאכול?" ומביאים את הקטסטרופה על ראשנו ועוד מאשימים את הגננת.
המצב בבית הפך לבלתי נסבל ממש, הלא בא לי הכיל 70% מאוצרה הלשוני של הגורה. ה"בא לי" 20%, ה"לא רוצה" השגרתי 5% והיתר ברבורי סרק כמו: "אמא לכי מפה", שזה בואו נודה נחמה פורתא.
רצה הגורל והזדמנו אני והגורה לבריכה. בבריכה עושים כיף חיים, לא חלילה במים, אלא במן מתקן משחקים דלוח שיש בו בית קטן מפלסטיק, אני מצטווה להיכנס פנימה ומודיעים לי שעכשיו היא אמא ואני תינוקת, שאני לא יודעת לדבר וכדי להמחיש את הסוגיה גם דוחפים לי מוצץ לפה. לפעמים מגוונים אני למשל התינוקת והיא דווקא האמא, לפעמים המוצץ דמיוני, יש עניינים.
ביום טוב מאכילים אותי בענבים עד שנזכרים שתינוקות בעצם לא יודעים לאכול. רוב הזמן האמא הקטנה מודיעה לי שהיא בעבודה ומשוטטת בבריכה ללא כל השגחה כי אני כאמור סגורה בבית קטן מפלסטיק ותינוקות לא יודעים ללכת.
באותו בוקר ספרתי 150 "לא בא לי", ועצבי היו רופפים במקצת. הגורה התחילה בריטואל הקבוע
הושיבה אותי ואז: "תינוקת רוצה מוצץ?" ביום רגיל, הייתי עונה "כן", היא הייתה עונה "את לא יודעת לדבר תינוקת" ומיד דוחפת לי מוצץ לפה. הפעם נכנס בי הילד הרע: "לא בא לי" גיחכתי לעברה. הגורה שלחה בי מבט תמה, זה כנראה השכיח ממנה את העובדה שאני הרי לא יודעת לדבר. היא ניסתה משהו אחר: "רוצה מים?". למה שארצה מים בעצם? "לא בא לי" אני מסגלת לי טון בכייני. הגורה חושבת מהר ומצביעה על בימבה קטנה. "רוצה לנסוע?" מתחיל למצוא חן בעיני העניין הזה "לא בא לי" אני צועקת. היא נבהלת. "רוצה ללכת?". למה ללכת? עושים פה חיים לא? "לא בא לי, לא בא לי" כן בזוגות זה טוב, זה יותר משכנע. הגורונת מגרדת בפדחת ושואלת בחשש: " רוצה להישאר?" באמת איזה שאלת קיטבג? "לא בא לי, לא בא לי" אני שרה ברגש. הגורה שלי חסרת אונים זה ממש מכמיר לב "אז מה עם העניין הזה? אז לא מפריע לך כלום"
"כלום" אני עונה בחדווה. גם אמל'ה, יודעת להיות מעורפלת כשצריך. הגורונת נהיית חסרת מנוחה: "אני רוצה ללכת לבריכה".
אז חבל שיש לך תינוקת סוררת כל כך בובלה "לאאאא באאאאא ליייי" הפעם אני מושכת את ההברות, זה ממש תרפויטי, לא פלא שהיא לא מפסיקה להגיד את זה. "אבל חם לי" הגורנת מתחננת על חייה. אבל לי דווקא "לא בא לי". הגורנת נהיית ממש עצובה: "נחזור הביתה לאבא?" זו פעם ראשונה שהיא מבקשת לחזור הביתה מהבריכה, אולי אני אכזרית מדי. אני מיד משנה את הטקטיקה ל: "לא בא לי" אומלל במיוחד. אין מה להגיד התלמיד עולה על רבו. אולי אני באמת תינוקת.
הפעם לגורה שלי נמאס והיא חוזרת למקום המוכר והטוב: "אבל לא בא לי להישאר". "אבל לא בא לי ללכת" כך אני. הגורה: "אבל לא בא לי". אמל'ה: "אבל לא בא לי". אנחנו עומדות וצועקות זו לזו. אני קולטת את מבטה העצוב ממש וחושבת שאולי די עם הטיפול הזה בהלם. אני מתכופפת אליה, מסתכלת לה בעיניים ואומרת לה ברכות "נכון שזה לא נעים שכל הזמן אומרים לא בא לי?"
הגורה ממהרת להסכים "נכון". "אז שתינו נפסיק להגיד מעכשיו לא בא לי ונלך לבריכה". "כן" הגורה שלי צועקת ורצה לבריכה. אני רצה אחריה בלב קל מתמיד, איזה אושר, הגורה נגמלה, אני גאון, אני צריכה לנשק את עצמי. למה חיכיתי עם זה עד עכשיו? איזה סטרטאפ מטורף, אלפי הורים הולכים להודות לי. אנחנו קופצות ביחד למים ורואות את שירה מהגן. אני חשה אהבה וחמלה כלפי כל יצור אנושי, "גור גור רוצה לשחק עם שירה?".
"לא בא לי!!!!!".