ראש השנה כבר פה וכולם מבטיחים לעצמם להיות טובים יותר, להיפתח אל היקום ולהתחיל את השנה ברגל ימין. כי אולי כלום לא בטוח בחיים, או כמו שאבא שלי תמיד אומר: "מה שבטוח זה רק המוות!", יכול להיות שאם אני באמת אתכוון להבטחות שלי, אני אצליח אפילו לקיים אותן. בכל מקרה, מה שכן בטוח, זה מבט הזלזול המופגן מצד אמא שלי, כלפי אבא שלי, אחרי אמרת השפר הזו.
שנה אחרי שנה.
אז מה אני רוצה להבטיח לעצמי ולמשפחה ?
מבטיחה שאני יותר לא צועקת על הילדים. לפחות לא על הבוקר, כי אחר כך הם הולכים לבית הספר, תוך שנייה שוכחים מהעניין ואני נשארת עם המועקה בלב כל היום. אם זה בצהריים, אחרי שהם חוזרים מבית הספר, אולי אני אחשוב על זה שוב.
מבטיחה להתמיד ללכת לחדר כושר. כל שנה אני נרשמת ומבטיחה שזהו, תוך חודשיים אני גמישה כמו פנתר הרים מצוי. החצי השני כבר מתגעגע ללילות מיוזעים, ואמא שלי רק אומרת לי, אני מקווה שלא שילמת לשנה קדימה. בדרך כלל יוצא שאני תורמת לפחות חמישה חודשים לחדר הכושר, הם מרוצים, ואני מרוצה בבית על הספה.
מבטיחה שתמיד אקפל את הכביסה אחרי שהיא יוצאת מהמייבש. ואני באמת רוצה. אפלו מאוד. הבעיה היא כשהמכונה השנייה כבר מוכנה לצאת והראשונה עדיין בפנים, וכבר עשר בערב, מאוד קשה לעמוד בהבטחה הזו. אז אני רק שמה את זה על הספה הקטנה, עם הבטחה שמחר בבוקר אני אעשה את זה. מקסימום יום אחרי זה.
מבטיחה שתמיד אשטוף את האיפור בלילה. בכל הסדרות האמריקאיות, הנשים תמיד מורידות את האיפור, מורחות קרם ואפילו מצליחות לקרוא קצת לפני שהן הולכות לישון. טוב, המצב אצלי ממש דומה. כמעט. אני הולכת לישון בדרך כלל אחרי שכבר ישנתי שעה וחצי בסלון, האיפור (אם נשאר משהו, כבר מרוח) והחצי השני כבר כיבה את הטלוויזיה והאורות, כי בלאו הכי אין עם מי לדבר.
מבטיחה לסדר את המטבח לפני הלילה. האמת שאני באמת מאוד מושפעת מסדרות אמריקאיות, אבל בכל סדרה שהם מתעוררים באמצע הללילה ולא יכולים לישון, כולם נפגשים במטבח המדוגם והמבריק. אז בכל תחילת שנה, אני עומדת בהבטחה לפחות יומיים. ואז ביום השלישי, לחצי השני מתחשק טוסט עם כל התוספות ב-11 בלילה. רגע, ומה עם הכלים, אה, נסדר כבר מחר בבוקר.
מבטיחה להכין לילדים ארוחת בוקר מזינה. העניין הוא שכדי לעשות את זה אני צריכה לקום לפחות חצי שעה לפניהם, ופה שורש הבעיה. כי עד שהם כבר למדו להתלבש לבד והחצי השני מכין להם סנדוויצ'ים, אני יכולה לישון עוד קצת בבוקר. רגע, בשוגי אין מספיק אבות מזון?
מבטיחה לא ללכת בקרוקס לעבודה. כשהייתי קטנה חלמתי ללכת לעבודה בבגדים מחויטים, מתוקתקת ומאופרת. הבעיה היא שלא בניתי על החום, ועל גלי החום שכבר התחילו להתגנב אליי פה ושם. חוץ מזה שלמזלי אני עובדת מול מחשב, ובדרך כלל אף אחד לא ממש מסתכל לי על הנעליים, חוץ מכמה הערות פה ושם. העניין הוא שאימא שלי תמיד מרגישה שעשיתי את זה. ביום של קרוקס, היא מתקשרת ושואלת, "נו, באמת, ככה חינכתי אותך"?
מבטיחה להקריא לילדים סיפור לפני השינה. אני יודעת שזה חינוכי, מפתח את הדימיון, תורם לקשר עם הילד, אבל העניין הוא שאין לי כוח והסיפורים משעממים אותי למוות. חוץ מחתול תעלול או דירה להשכיר. אבל מה קורה אם אנחנו בתקופת זהבה ושלושת הדובים?!
מבטיחה לנקות את האוטו שלי. האמת שיש לי אוטו ממש נחמד, קומפקטי, אבל עניין הזבל בו, הוא קצת בעייתי. בקבוקי מים ריקים, שקיות מהבורקס שאני קונה כל בוקר בתחתנת דלק, ושקיות ביסלי ריקות של הילדים. אז זהו, שהתירוץ שלי כשמישהו נכנס, זה "שהילדים שלי הברדקיסטים", אבל האמת היא שאין לי בכלל פח זבל בדרך לעבודה, כדי לזרוק את הזבל. אולי אני אבקש מהילדים שיעשו משהו טוב לרגל השנה החדשה.
מבטיחה להתקשר לחברות שלי כשאני אומרת שאני אחזור אליהן. בעיקרון המושג "אני אחזור אלייך" הוא קצת ערטילאי. לא ממש מתוחם בזמן, מקום או חלל. אז אם אני אומרת בספטמבר, שאני אחזור אלייך, והתקשרתי בנובמבר, איפה פה הבעיה? הבנתי. להגיד בספטמבר ולהתקשר בספטמבר? זה רעיון מעניין.
בכל מקרה, אני מבטיחה לנסות. לנסות לקיים את כל מה שאני מבטיחה ועוד המון דברים שאני לא ממש מבטיחה, אבל ממש רוצה, כמו להצליח לקרוא לפחות ספר שלם בחצי שנה, להקפיד על שגרת טיפוח מושלמת (נו, לחות, קרם הגנה וכאלה), להצליח להתלהב מהחברים של הילדים שבאים אלינו הביתה ובכלל להיות אימא הרבה יותר מושלמת.
מקסימום, תמיד אפשר לדחות הכל לשנה הבאה.