כבר המון זמן שלא כתבתי.
התעורר בי הצורך לחזור לכתוב ואולי אף להצליח לנקות את האירוע שהפך את חיי.
אני זוכרת היטב כל שניה של אותו בוקר יום שלישי.
יעברו עוד מספר שעות עד שאצליח להזכר במאורעות הלילה שבין שני לשלישי.
וכמו בסרט נע, אצליח לראות תמונה אחר תמונה, שלב אחר שלב, את שהתרחש באותו לילה ארור.
התעוררתי באיחור די אופנתי, מאחר ולקחתי יום חופש מהעבודה. היו מספר סידורים שהיה עלי לבצע
ולכן אפשרתי לעצמי להתפנק ולמרוח את הזמן בעוד מספר דקות. בשלב מסויים קמתי להתארגן,
חלפתי מול המראה, משהו בפניי היה שונה וכל הגוף כאב. הנחתי שמדובר בעייפות מצטברת.
התיישבתי על האסלה, הפשלתי את תחתוניי ונתקלתי במחזה שלעולם לא אשכח!!!
תחתוניי היו מגואלות בדם. ולא מדובר בסוג דם המבקר אותנו, הנשים, אחת לחודש. אלא דם אדום.
דם של פציעה. פציעה של גופי ונשמתי.
התחלתי לרעוד כולי, הדופק התחיל לצבור תאוצה.
מנסה להסדיר נשימה ובעיקר מנסה להדחיק את מה שברור לי שקרה כאן.
לוקחת נשימה עמוקה ומרגישה כאב חד בצלעות ובכתף ימין, שבהמשך השבוע יקבלו אף הם צבעים משלהם.
ניתן להבחין בבירור בסימן של כף יד על כתפי, סימן צהוב שבהמשך יהפוך לשחור.
מנגנון ההדחקה עובד כמו מכונה משומנת. אני מסרבת לעכל את מה שאני מבינה שקרה.
לבד בבית, לא ממש יודעת מה לעשות עם עצמי, בעוד כחצי שעה אמורה להיות לי פגישה חשובה.
זורקת על עצמי משהו ויוצאת לרחוב הסואן. מתהלכת כמו בתוך בועה, דבר לא חודר פנימה.
הכל כל-כך שקט מלבד אותם רעשים המתרוצצים בראשי. והגוף – כל-כך כואב לי.
מה עושים עכשיו?
בדרך נתקלת במכר ותיק שמעיר לי בחצי הומור וחצי דאגה שאני לא נראית טוב.
שפרצופי נראה כאילו חלפה עליו משאית והמבט שלי הוא כשל חיה פצועה.
עניתי שהכל בסדר ושאדבר איתו בהמשך והאצתי את צעדיי.
הגעתי לאותה פגישה באיחור ולא הצלחתי לשמוע דבר. רואה את היושב מולי מדבר אך איני שומעת דבר.
אני מנסה לקרוא את שפתיו, אך המוח שלי אטום. הוא שואל בנימוס האם אני מקשיבה לו. התנצלתי והסברתי
שאני לא חשה טוב והבטחתי שאחזור אליו במהלך היום.
מגיעה הביתה, כמעט בריצה, מתמוטטת על הספה ומנסה להסדיר נשימה.
לצערי, ללא הצלחה.
לראשונה בחיי נדמה כי אני חווה התקף חרדה.
מסרבת להאמין שהפכתי לחלק מסטטיסטיקה ארורה!
מתפללת שמדובר בחלום מוחשי מהרגיל ושעדיין לא התעוררתי.
אך המציאות טפחה על פני וגרמה לי להפנים שאני ערה.
נאנסתי!.