לפעמים שוכחים שהתינוק הוא בן אדם. קטן אמנם, אבל בן אדם. מרגע שהוא נולד יש כל כך הרבה התעסקות טכנית סביבו: האכלה, הנקה, ניקיון, רחצה, השכבה, נדנוד, נענוע, ניגוב, החתלה, ניסיונות הרדמה… אלה הדברים שעולים במוחי כמעט ללא מחשבה. אילו הייתי מקדישה עוד כמה דקות, הרשימה הייתה לבטח גדלה. אז איך לא נשכח, לפעמים, שמדובר בגוש אדם ולא בבובה יונקת-פולטת-צורחת-מחייכת-ישנה שמטרתה להפעיל אותנו או ביצור חי שהוא המשך טבעי שלנו?
במהלך השנים התגבשו אצלי כמה התנהגויות שאני משתדלת לדבוק בהן או להימנע מהן, כשהקו המנחה הוא הסתכלות על התינוק כאדם. על אף שחלקן הפכו לטבע שני אצלי, לגבי אחרות אני זקוקה לתזכורות. מכירים את התחושה הזאת? הנה כמה דוגמאות למקרים נפוצים המהווים מלכודת בשבילי בהקשר של ההתייחסות לתינוק כאל בובה:
דמיינו לכם שאתם שוכבים על הבטן, עסוקים במשחק או בבהייה, ופתאום אתם מונפים אל על אחורה לתוך זרועותיו של אדם גדול. האם לא זה מה שחש תינוק כשהוא על בטנו ואנחנו מרימים אותו מבלי אזהרה או בקשה? נכון שהכוונות שלנו טובות וכי לעולם לא נזיק לו, אך הוא אולי היה באמצע משהו חשוב. לא רק שהפסקנו את הפעילות שלו ? את זה אנחנו עושים הרבה ? הוא אפילו לא ראה שאנחנו מתקרבים להרים אותו.
תינוק בוכה יכול להוציא את המבוגר שמטפל בו מן הכלים או לזרוק אותו לתהומות של ייאוש. מכירים את הלחישות: "די, די, די"? איך אתם מרגישים שאומרים לכם "די" כשאתם בוכים? נראה לי שלא משהו… לעניין הזה פיתחתי רגישות מיוחדת עוד לפני שהפכתי לאימא והחלטתי כי אאפשר לילדיי לבכות אם הם חפצים בכך. מי אמר שצריך או שאפשר בכלל להפגין רק רגשות חיוביים?
אני שונאת שמדגדגים אותי ומודעת לכך שגם כשאני אומרת "מספיק" אני צוחקת, כי דגדוגים מפיקים צחוק בלתי נשלט. הכרתי פעם אבא שהיה מדגדג את בנו המון ולילד היה ממש קשה מבחינה פיזית להגיד "לא" תוך כדי צחוק. אז דגדוגים לילדים שלי?
לא תודה.
לתינוקות וילדים יש כמה מנהגים משונים. הם מתעוררים בשעות שלעתים נראות לי מוקדמות מדי, הם לא תמיד נהנים מהארוחות שאני מבשלת להם (האמצעי שלי הציע לי קודם להגיש מועמדות ל"מאסטר שף"!) והם מלכלכים את הבית שנוקה רק לא מזמן.
לקח לי זמן, אבל הבנתי סופית שהם לא עושים את זה בשבילי/לי/לכבודי. משונה, אבל ההתנהגות שלהם לרוב קשורה בהם בלבד ולא סובבת סביבי. אז לא, הילד לא "התעורר לי" בשש בבוקר, הוא לא "לכלך לי" את הסלון אחרי שהעוזרת הייתה וגם לא "אכל לי" רק חצי צלחת. אין מה לעשות, אנחנו שני בני אדם נפרדים לחלוטין
אני תוהה מה טומן בחובו העתיד כשילדיי גדלים. מצד אחד, השנים וההתבגרות שלהם מעמעמים את התחושה שהם חלק ממני וההבנה שהם עומדים בפני עצמם היא ברורה לגמרי.
ולגבי הצד השני ? איני יודעת עדיין מהו ובדיוק לגבי זה התהייה שלי.
__________________________________________________________________________________________________________________________________
עדי שטרסמן, מטפלת בשיטת ורדי ומדריכת עיסוי תינוקות IAIM