הישראלית
אילנה זפרן ? קומיקס נשי
בשבוע שעבר נפתחה בישיבה יוניברסיטי ניו יורק תערוכת קומיקס, שקשה מאוד להתעלם משמה, "Graphic Details – Confessional Comics by Jewish Women" (ולקוראינו שלא הלכו השנה לחוג אנגלית: "קומיקס אישי מאת נשים יהודיות"). כשחושבים על קומיקס ועל קומיקסאים, בדרך כלל מדמיינים גברים גיקים שהוזים גיבורי על מעופפים.
התערוכה הזו מוקדשת לגיבורות מן החיים האמיתיים – 18 קומיקסאיות, החל בחלוצות הז'אנר שפעלו בארצות הברית בשנות ה-70 וכלה בקומיקסאיות שיצירותיהן מתפרסמות כיום בכתבי עת שונים. אם גם אתם מסתקרנים ומתלהבים בעת קריאת שורות אלה כפי שאני מסתקרנת ומתלהבת תוך כדי כתיבתן, תשמחו ודאי לדעת שהתערוכה תרוץ עד אמצע חודש אפריל.
בין הקומיקסאיות שיצירותיהן מוצגות בתערוכה נמצאת אילנה זפרן הישראלית. שהקומיקס האישי הוותיק שלה, "רישומון", מתפרסם מדי שבוע ב"עכבר העיר" (או פעם בחודש, למקרה שאתם גרים בפתח תקווה), ומציג סצנות מהחיים הלגמרי פרטיים ולהגמרי אישיים שלה.
הגיבורים בו הם אילנה עצמה, בת זוגה ושני החתולים שלהם, רפי וספגטי. במקום עלילות גבורה בדיוניות ומלחמות בארכי-נבלים אפשר למצוא שם סיפורים על החיים היומיומיים של אילנה ומשפחתה ואת המלחמות שכולנו נלחמים בהן – בבית שצריך לתחזק, במדינה שלא נותנת לאזרחיה להתפרנס בכבוד ולחיות בשקט, ובחיים האלה שלפעמים מביאים לנו אותה בהפוכה.
בתפקיד גיבורי העל נמצאים החתולים רפי וספגטי – צמד הוגי דעות, מהפכנים חברתיים ואלה שהדברים הקשים והנחרצים ביותר מושמים בפיהם המשופם. החתולים הם אלה שזוכים לבועות הטקסט החריפות ביותר, אלה שלבנות האדם לא תמיד נעים להגיד אותו. זו הדרך האמנותית של אילנה זפרן להביע את דעותיה ומחשבותיה בצורה שמזיזה ממנה את הפוקוס, וגורמת לדברים להיעטף תמיד בחיוך – שכן הם נאמרים מפיו של חתול.
החוגגת
קייט וינסלט ? חיה בסרט
השבוע, ב-5 באוקטובר, חגגה קייט וינסלט יום הולדת 36 ונתנה לי הזדמנות לכתוב על כוכבת מסוג קצת אחר. נדמה שאין עוד כוכבת קולנוע ששמה עולה בתדירות כה גבוהה בהקשרים כה חיוביים ? מלחמתה הבלתי פוסקת בפוטושופ שכופים המגזינים על הנשים המצולמות בהן, ולאחרונה גם הסיפור על הגבורה שהפגינה כשהצילה את אמו של המיליונר ריצ'ארד ברנסון משריפה. כל אלה ועוד הופכים אותה לדמות אהודה על הציבור, ואף מדורי הרכילות נוטים להתייחס אליה בטון חביב.
עם זאת, אין כמעט אזכור שלה בתקשורת שלא חוזר אל התפקיד שלה בסרט "טיטאניק". הפארודיות וההומאז'ים שלהן זכתה הסצנה בכיכובה על חרטום הספינה המיתית רבים מספור. הסרט, להזכירכם, יצא ב-1997.
תנסו לחשוב על תפקיד שמילאה וינסלט מאז ושריגש אתכם או שזכור לכם באופן מיוחד. אני התאמצתי ונזכרתי בסרט "שמש נצחית בראש צלול". אבל אז הבנתי שלא בזכות וינסלט אהבתי את הסרט, ואולי דווקא משום שהתפקיד שגילמה בו שונה מאוד מהרזומה הקולנועי שלה.
אז מה סוד הקסם הווינסלטי? אולי השילוב בין יכולות משחק טובות, תדמית ציבורית נקייה יחסית (שני ילדים משני בעלים שונים בהפרש של שלוש שנים ואף לא שערוריית סמים אחת. בהוליווד זה נחשב "עובר" בציון גבוה), יופי קלאסי שמזכיר את תור הזהב של הוליווד ומבטא בריטי חמוד.
ונוסף על הכול היא גם יודעת לשיר:
הפוליטיקאית
ג'והאנה שמידט-נילסן ? המלכה החדשה של דנמרק
תנופת הנשים הצעירות שנכנסות חזיתית לפוליטיקה לא נעצרת עם פינוי המאהל ברוטשילד. השבוע מינתה המלכה מרגרט מדנמרק לראשות הממשלה במדינה את הלה ת'ורנינג-שמידט, ראש הממשלה האישה הראשונה במדינה.
בדנמרק, כך למדתי השבוע, יכולים האזרחים להצביע באופן ישיר לפוליטיקאי המועדף עליהם. כך קרה שלמרות ניצחונה בבחירות, לא זכתה ת'ורנינג-שמידט למרב הקולות בבחירה הישירה. מי שזכתה במרב הקולות היא ג'והאנה שמידט-נילסן (Johanne Schmidt-Nielsen), פוליטיקאית צעירה (בת 27) ובולטת, שזכתה בסוף השבוע האחרון לכתבת פרופיל מחמיאה מאוד ב"גארדיאן".
"המלכה החדשה של הברית האדומה-ירוקה" הוא הכינוי שבו הכתירה התקשורת את הפוליטיקאית החברה במפלגה הסוציאלית החדשה יחסית, שה"גארדיאן" מתאר כ"צעירה, יפה וקיצונית". קיצונית על שום מהלכים כמו ריקון 200 קילו פסטה ו-40 ליטר של רוטב עגבניות במשרד האוצר הדני ב-2007 במחאה על קיצוץ במלגות לסטודנטים במדינה.
אבל זה היה אז, כששמידט-נילסן הייתה יותר אקטיביסטית ופחות פוליטיקאית.האהדה הברורה שרוחש לה הציבור במדינתה, שבאה לידי ביטוי בבחירות האחרונות, תתורגם בקרוב למינוי פוליטי בממשלה החדשה.
בקרוב היא תהפוך לפוליטיקאית מן המניין, ואז היא תוכל למנף את הפופולאריות ואת האנרגיות לטובת המטרות שלה ושל מפלגתה. עד שזה יקרה תוכל שמידט-נילסן להצטרף לרשימה ההולכת ומתארכת של נשים צעירות שיוזמות שינויים במדינותיהן.
האמנית
טרי שרייבר ? תמונות חיות
יש כתבות שמשאירות אפילו כלבתא ציניקנית שכמותי חסרת מילים. הכתבה האחרונה שריגשה אותי ככה פורסמה בסוף השבוע האחרון ב-CNN, והיא מתארת את עבודות הצילום הייחודיות של הצלמת האמריקאית טרי שייבר (Terry Shaver). מושאי הצילום של שייבר הם אנשים, ובעיקר נשים, החולים במחלות המאיימות על חייהם ובמחלות סופניות.
בניגוד לצלמים אחרים שמנציחים אנשים בשלבי גסיסה, שייבר מתמקדת בחיים שעדיין מפעמים בעורקיהם של המודלים שלה. הנשים בצילומיה יפות, מחייכות לעתים, מחובקות על ידי אוהביהן, ובעיקר לא נראות מסכנות ומעוררות רחמים.
כלומר, הן כן מעוררות חמלה ואמפתיה בקרב הצופים, אבל הרגשות האלה מתגנבים בהפתעה, כי במבט ראשוני הן נראות נינוחות ופוטוגניות כאילו ביקשו להנציח את עצמן בשלב משמח בחייהן.
טרי שייבר החלה לצלם אנשים חולים לפני כארבע שנים, לאחר ששתי גיסותיה נפטרו מסרטן השד. היא פועלת במסגרת "פרויקט אולדהאם", שהוקם לזכר שתי אחיותיו של בעלה ושם לו למטרה לחזק ולעודד את אלה שמתמודדים עם מחלות קשות. במקרים רבים הופכים צילומיה של שייבר לזיכרונות עבור בני המשפחה של החולים ? זיכרון מכובד ויפה של מי שנפטרו ממחלות קשות, אך לא נתנו להן לשבור את רוחם ולהסתיר את יופיים.
המוזה
פאטי בויד ? את לי לילה
חדשות מרגשות לכל חובבי הביטלס ? השבוע יצא בבריטניה סרטו התיעודי החדש של מרטין סקורסזה, המוקדש כולו לחיפושית השקטה, ג'ורג' האריסון. שם הסרט "George Harrison: Living in the Material World", והוא מתאר את חייו של האריסון מנעוריו בליברפול דרך חברותו בלהקה החשובה בעולם ועד למותו המוקדם מדי בגיל 58.
בסרט משתתפים בני משפחתו של האריסון, חבריו ושותפיו ליצירה. בין השמות זיהיתי את פאטי בויד (Patty Boyd), דמות שמרתקת אותי מאז שצפיתי בנעוריי בקליפ לשיר "Something". למי ששכח, הקליפ לשיר האהבה היפה-ועם-זאת-מפוכח הזה מציג את חברי הביטלס עם הנשים בחייהם: לינדה מקרתני ומורין סטארקי ז"ל, ויבדל"א יוקו אונו ופאטי בויד.
יש כמה וכמה נשים שנכתבו עליהן שירי אהבה יפים. יש מעט מאוד נשים שיכולות להתהדר בעובדה שהן שימשו מוזה ליותר משיר אהבה נשגב אחד. פאטי בויד היא אישה כזו. אפשר להתווכח ולטעון שלעולם לא נדע מה התחולל בראשו של משורר, אך כל חובב טריוויה ומוזיקה יודע שהשיר "Something" של האריסון והשירים "Layla" ו"Wonderful Tonight" של אריק קלפטון (מתחרהו הגדול על לבה של בויד) מיוחסים לרגשות שחשו הגברים המאוהבים והמוכשרים האלה כלפי פאטי בויד.
אם זה נכון או לא, הסרט החדש הוא תירוץ מצוין להיזכר באחת המוזות היפות שתרמו לנו שירי אהבה נצחיים: