בגיל 22 גילתי את הפ'אנק. זה קרה ממש במקרה, כמו עם כל הדברים הטובים שבאים בלי שהתכוונו בכלל. למדתי מוסיקה בבית ספר רימון ויום אחד הביאו את מורי בית ספר ברקלי לג'אז מבוסטון להופיע בפנינו בחדר 24 , החדר הכי גדול שהיה אז ברימון ושימש כאולם הופעות. הם התחילו לנגן סטנדרטים של ג'אז עם הרבה סווינג. מי שישבה לידי אמרה לחברה שלה: "אחותי, תקראי לי כשיהיה גרוב!" והלכה באמצע. ההופעה היתה די סתמית ולא קרה שם שום דבר מעניין. יצאתי גם ונכנסתי לכיתה שליד ממנה בקע סאונד מדהים. היו שם מתופפת ובסיסטית ועוד גיטריסט שניגנו מהלך חוזר של שני אקורדים עם מקצב מקפיץ. זה היה ממש ממכר, רציתי להצטרף אבל התביישתי. ישבתי והקשבתי ולאט לאט עוד חבר'ה יצאו מן ההופעה של הברקלאים, פתחו את הדלת ונשאבו פנימה. כל אחד הוציא כלי נגינה והצטרף ובבת אחת נהיה ג'ם מטורף. אחד המורים פתח את הדלת וחייך בהתלהבות. באותו רגע הבנתי שלמקצב המגניב הזה קוראים פ'אנק ושאי אפשר להישאר אדיש לזה. כל הגוף שלך רוקד מבפנים ואתה חייב להצטרף. מאז בכל פעם שאני בא לעבוד עם הרכבים של נוער מנגן בקונסרבטוריון, אני מביא להם קטע פ'אנקי ותוך שניות יש תקשורת בין הנגנים וחיוך של אושר על הפנים.
הרשימה מוקדשת למתופפת קרן טפרברג, הבסיסטית הגר בן ארי והגיטריסט דני מנור שניגנו באותו ג'ם אגדי ששינה את חיי.
אני שמח להזמין אתכם למופע פ'אנקי במיוחד "כל הפאנק הזה" שיוקדש לענקי המוסיקה השחורה מאריתה פרנקלין וג'יימס בראון ועד איימי ויינהאוס ושלום חנוך. זה קורה ביום חמישי 27.10.11 בשעה 21:00 בקרית טבעון. משתתפים: טלי נוב בשירה, טל פדר בבס, עמית לורבר בתופים ואנוכי בקלידים. כל הפרטים בפלייר המצורף.http://www.uribitan.co.il/?p=563