יש מחסור באושר. היא פוסקת. הרימה אליו טלפון באמצע היום, היא עשתה את זה כל פעם שרק רצתה. היא מביטה בשעון. יש לה ארבעים דקות הפסקה.
הוא מופתע ומאושר. זמן ארוך עבר מאז טלפנה. היא שוטחת בפניו את הגיגיה כאילו הם הדבר הכי חשוב בעולם. כאילו רק לה הוא חיכה. זה מפיח בו חיים. אם לא היה צהרי יום, היה חושב שהיא שיכורה.
יממה וחצי הוא לא ישן, מאתמול בלילה הוא בתורנות. בבוקר קפץ לקנות מעדן עם קצפת ואכל אותו בחוסר חשק. בתורנויות קודמות הלאו?ת הזאת הביאה אותו אל המיטה דולף. עם הבגדים שעליו קיפל את עצמו כמו אקורדיון ונרדם. הוא אהב את התחושה שהעולם התרחק מעליו; אס-אמ-אסים של נשים ששכח לאהוב, מטופלים שהתייפחו, דמי מזונות, עקיצות יתושים – כל אלה נשכחו, והוא שקע בשינה עמוקה וארוכה.
הכיסא תחתיה חרק והיא המשיכה לעלעל בעיתון שהיה מונח על ברכיה. היא ניהלה מרפאה פסיכיאטרית. הייתה עדה לרגעים חמקמקים שאין להם ש??ם. לתחושות של מטופלים שהייתה צריכה להתאים להן מלים. צעדים קטנים, בלתי מורגשים כמעט, תנודות קלות בנפש. תפקידה להיות אופטימית, אם לא תצוד עבורם את שלהבות הנר, אז לפחות את צלן שהוטל על הקיר.
אני לבד בכל הבניין הזה, צחקה. והוא צחק, נלהב ממה שהלהיב אותה. היא בלבלה אותו. נוכחותה הבוטה, הש?צף שלה, קצב המלים שטפו את חדר העבודה שלו כולו עד שחדרו אל תוך גופו – ניחמו את כל מה שה?לו?ם בו. כל מה שקבר. הוא עצם עיניים, יגע. הקשיב לה.
היו ימים שפגשו זה את זו בדרך לישיבות של המחוז . תמיד מיהרו, עם קפה ממכונה ביד שלו או שלה – במסדרונות אצלו או אצלה. כשפגשה אותו נחשפה למקומות מסמיקים ומרגשים שאינה רגילה אליהם. כשהביט בה המסדרון סגר עליה. פעם שלח יד ונגע קלות בשערה אסוף בסיכה ואמר "אני אוהב את זה". היא ערגה לרגעים האקראיים האלה שנקשרו זה לזה רק בנפשה. היא דבקה בהם כילדה תמימה.
גם הפעם כשהתקשרה אליו לא שאלה אם הוא עסוק, הידיעות בעיתון לא הניחו לה. רב שהתעלל בבני ישיבה, רעב חיוור של ילדים כהים באפריקה, אסון גרעיני ביפן, פיגועי טרור, התרסקות מטוסים, פשעי צווארון לבן, איידס, אנשים שמתים מהסטיגמה.
אמרה לו שלמרות שיש מחסור באושר, היא מאמינה שיוכלו להמציא ביניהם יחסים אחרים ללא הפחד, נדיבים ושופעים, ללא המחדל שיש במוות, בסופיות. היא רוצה יחסים עם אנשים שיש בהם נצח, שלא תלויים בכמה פעמים ידברו בנייד. כמו היחסים שטווים עם מוסיקה, עם זיכרונות ילדות, עם קבוצת כדורגל של אבא. כמו ריח נשכח של אורז וגרגירי כוסברה. כמו טעם תפוח אדמה חרוך ומלוח שקירבה אל פיה עם סלט חמצמץ מופלא, והיה בהם אותנטיות וחמלה של אימא. מישהו אי פעם הצליח להרוג זיכרונות? כאלה היא רוצה. זכרונות של נצח.
אבל איך מקיימים יחסים ללא פחד? ללא מגע? ואולי מדובר בהעמדת פנים, זיוף, עוד שקר מודע. כמו אלה שניסחה מחדש עבור המטופלים שלה. אז מה הם מציעים זה לזה? הערב ייסע לתחרות שחייה של הבן שלו, סיפר לה. הוא הכניס סיגריה לפיו, בין מסמכים ועטיפות אורביט קרועות שעל שולחנו, חיפש מצת. חשב, בשונה ממנה, שרגעים בני חלוף הם לא פחות מהנים. כעת הוא רצה להתכרבל בתוכה ומחר ימשיך לחיות בלעדיה. הוא שכב עם נשים רבות בחייו, ועכשיו כבר אין לו חשק. רצה לשים את ראשו על ברכיה שתעביר את אצבעותיה בשיערו, תלטף את שפתיו. הוא מדמיין את הנשיות שלה צועדת בתוך מכנסיים גזורים, מגוהצים ואת המקומות המסמיקים והמזיעים בגופה. הוא ראה מקומות מתקמרים בגופה ורצה לראות איך הייתה שומטת ראש אחורה אם היה מנשק את צווארה. וכשהיא הלכה לידו הוא נזכר בכיכר דאם, נגן מנדולינה שחובש קסקט ניגן ולבו התרצה. הוא לא היה צריך לגעת בו, או בה.
מילותיו התעקמו אל הסיגריה. היא הידקה את לחיה אל הסלולארי שלה, לשמוע איך נשמעים רוק ושינים ונשימה של גבר שרצתה שיהיה בן ברית שלה. איך הוא מדליק אותה, שואף, מוציא עשן ודוחף חזרה. וברגעים האלה כשהיא לבד בבניין היא שומעת הכול. איך הוא יודע להיות אבא. לבה נצבט והיא קמה לנער מעליה את הכאב. צעדה מקיר לקיר ? מנסה לכוון את לבה לתדר הנכון כאילו היה מקלט רדיו.
לפתע אמרה " לא התקשרת לשאול לשלומי וידעת שהיא מתה לי ".
"אני עייף", ענה למרות שרצה לומר, " יש לך הכל, לא חשבתי שכדאי שאתקשר".
"עוד קצת, אתה בבית", השיבה במקום לומר, "יש לי הכל, כן יש לי צלקות".
"בשלוש. עוד שעתיים", אמר, למרות שיכול לומר "אני רוצה להיות צלקת שתפוסה על העור שלך".
"יש מחסור באושר ואת זה שלא תשכח", היא לוחשת לו במקום לצעוק בוא נברח, בוא ניסע לספרד, או לים המלח, בוא נשתכר ואל תדאג, נמשיך לנוע – לשמור על אושרם של האחרים. אתה תחלק כדורים אני אכתוב תוכניות, נשמור על הנלעגים, המכוערים, השבורים. נהיה עדר, לא נתעכב על מי שנטש.
ראשה נמלא במחשבות של צער ומרירות, אבל גופה נטען בתשוקה, היא יכלה להרגיש אותה זורמת בין ירכיה. כל שקט שלו הוא סערה אצלה (כשהוא לא עונה לה למייל, או מסמס אליה רק לאחר יום וחצי) הוא רחוק שנות אור מלילות כאלה שהעבירה – בהמתנה. בלילה התנחם בנשים צעירות, עם מחשוף עמוק ורגליים מתוחות. היא לא תהיה מוטלת במיטה שלו. לעולם. כמה כאב יש בזה. כמה הקלה.
היא קימטה את העיתון.
"נדבר? " אמר.
"כן" ניתקה.
*** התמונה באדיבות עודד אליגון- צלם ובעל העסק "הסטודיו הנודד של עודד" אתר – http://www.onstudio.co.il/
*** תמונה מס' 2 באדיבות רז חסון – עיתונאי וצלם חובב