כשהייתי קטנה, בערך בת תשע , היה לי חלום שרדף אותי , תקופה ארוכה מאוד שחלמתי שאני בבית סבתי, משחקת בחדר הנוסף, ומהחדר אני שומעת את אמא מדברת עם סבתא ואומרת לה : "אולי אני אקנה לה אופניים חדשים ליומולדת? הישנים שלה כבר ממש גמורים" וסבתא עונה: " אז תעזבי, אני אקנה לה כבר"
בחלום אני יוצאת לסלון, נרגשת ממה ששמעתי, עם עיניים בורקות אני מסתכלת על אימי, ואח"כ על סבתי, לקבל איזשהו אישור במבט, חצי חיוך , אפילו שינוי מורגש של נושא השיחה היה מאשר לי..
ובכל פעם מחדש, הן ממשיכות באותה שיחה כאילו לא הרגישו שאני שם, ובכלל על נושא אחר לחלוטין, אני נותנת צ'אנס נוסף,מתיישבת ליד אמא, ויודעת שאם היא תבקש ממני לשחק בחדר כי "אמא וסבתא מדברות על נושאים של גדולים" אני אבין, אני אדע , אני מקבלת אופניים חדשים!
ושוב, האכזבה, אמא מניחה עליי יד, מחבקת, לא מבקשת ללכת לחדר, כאילו אין איזו עסקה שנרקמת מתחת לאף שלי… ואני? אני נשארת עם האופניים הישנים,הכחולים שקיבלתי פעם ושכל החברות שלי צחקו עליי, כי הם "של בנים"
החלום הזה רדף אותי , תקופה ארוכה, באמות מידה של ילדים זה בטח היה איזה שנה שלמה , בפרספקטיבה עדכנית, אני חושבת שחלמתי את החלום הזה מספר פעמים , ואולי באמת שנה? לא יודעת. מה שבטוח זה שסיפרתי לאמא על החלום, ואני לא בטוחה אם בזכות זה ביום הולדתי קיבלתי אופניים , סגולות , חדשות, יפות, בצבע של בנות. אפילו היה לי פעמון וסל קטן מקדימה..
מה שבטוח ? התחלתי להאמין בכוח הרצון, אם רוצים משהו מספיק חזק, מירב הסיכויים שהוא יקרה, אם נחלום ונספר על החלום, הוא יתגשם. אולי לא תוך יום יומיים,לפעמים אפילו לא שנה או חמש שנים , אבל זה יקרה.
חלמתי שגלעד חוזר. באמת, חלמתי שאני מחליפה לקטנצ'יק שלי טיטול, וברקע בסלון, רוני דניאל מדווח: "אני יכול לומר בזהירות, שמסתמן שיש מגעים מאוד מתקדמים לשחרורו של גלעד שליט.."
הקטנצ'יק מקשקש: "אהה בההה ממממ…. ררר… " השמיעה מקוטעת, אני עושה לו "ששש… " ונותנת מוצץ, זה לא עוזר. אני מסיימת לחתל וטסה לסלון בטלוויזיה מהדורת ארבע, עם הכתוביות מבזק מיוחד, זה ששמור לימי הפיגועים, כשמחבל מתאבד מפוצץ את עצמו ועוד עשרים אזרחים,נשים, ילדים, באיזה אוטובוס.
הפעם המבזק המיוחד ? גלעד חוזר. בחלומי אני עומדת במרכז הסלון , קטנצ'יק על הידיים , לא סיימתי לסגור לו את התיקתקים של בגד הגוף ואני משכיבה על הספה, הידיים רועדות. לא מצליחה לחבר שני חלקי פלסטיק קטנים, לא מצליחה לאסוף את עצמי מרוב התרגשות. ואז אני מתעוררת, הידיים מזיעות, בד"כ קטנצ'יק ער וממלמל : "… אהה בההה ממממ…. ררר…"
אני עוצמת עיניים שוב.. זה חלום…
החלום הזה חוזר, כבר יותר מחודש, לפחות פעמיים בשבוע. ואני נרגשת.
הוא חוזר.
הוא באמת חוזר.
חלום או מציאות?
הייתי חייבת לכתוב את זה , כדי להוכיח לעצמי שהפעם זה לא חלום, זה יקרה, ביום שלישי, מדינה שלמה תשב מרותקת למסך ותחשב כמה כבד המחיר ששילמנו? האם אותם 1000 מחבלים, אלו שבגללם מבזק מיוחד בכיתוביות מקפיץ אותנו, מדינה למודת פיגועים ושכול, מרתק אותנו למהדורה, האם אותם 1000 חלאות שווים את חייו של הבן שלנו?
גלעד הפך מזמן להיות הבן של המדינה, כבר מזמן שהוא לא הבן של נועם ואביבה בלבד, הרי כולנו צעדנו,מחינו ובכינו, ונתנו לייקים בפייס והעתקות לפרופיל, כולנו קנינו דגל ולבשנו חולצה לכבודו, ביום אחד מיני רבים שבו כל המדינה התגייסה למען שיחררו.
כולנו מכירים את גלעד, כולנו מעריכים את נועם ואביבה שהצליחו במאבק, אבל לא בשיטת "מצליח" הידועה לשמצה, ולא הוציאו את "הישראלי המכוער" מהצ'ימידן, הם עשו את זה בשקט, בענווה, בצניעות ובנחישות, והמטרה הושגה. המלעיזים יגידו שאם היו צועקים והופכים כיסאות כמו בביטוח לאומי כשלא מקבלים איזה הפרש של 59.70 ? על חודש מסויים , אז היינו זוכים לראות אותו ממזמן. יכול להיות, לא מתווכחת. מה שחשוב זה שהוא יבוא, החלום מתגשם.
אני תוהה איך זה יהיה, היום, השבוע הראשון, החודש הראשון, כמה פלשים יהיו. כמה ראיונות, פרשנויות, הסברים , שידורים חיים ממצפה הילה, כל ניד עפעף של נועם או אביבה יפורשו למיליון הסברים, כל מילה או תמונה תקבל מאה פרשנויות.
ובערב, כשהדלת של משפחת שליט במצפה הילה תיסגר, וההורים הביולוגים שלו, לא אנחנו המאמצים, יזכו לחבוק את הבן,י שבו ויחבקו וינחמו ויתרגשו ואולי ישתקו נוכח הכאב העצום שעבר עליהם,ונוכח הזמן הרב שעבר, ישבו וישתקו.
ולקראת אור ראשון, כשכולם ודאי ילכו לישון, אביבה תישן ליד גלעד ותאחוז לו את היד ונועם יעשה סיבוב מנעולים בבית ויוודא שכל החלונות והדלתות נעולים, שהתריסים מוגפים, והוילונות מוסטים..
גלעד שלנו, הבן של כולנו, יעצום עיניים, וישן.
לראשונה מזה חמש שנים , ישן טוב.
ויחלום..
על מה אתה חולם גלעד?