הכרנו לפני כמעט חמש שנים.
נכנסת לי לחיים כמו שאף אדם כמעט לא נכנס. היה לך את הסיפור הכואב ביותר שנתקלתי בו בחיי, והאמן לי שידעתי כאב בחיי.
בהתחלה נפגשנו בנושאים מקצועיים. אתה מנותק, כבוי, מתריס וכועס. כמה כעס היה בך. ואני כמו שרק בחורה יודעת לעשות, חיפשתי את המקום בו אצליח להציל אותך. אולי אם תשמע אותי ותחוש את האהבה שלי, הכעס והעצב ייעלמו ממך. אבל אתה חיית עמוק כבר בתוך הכאב שלך. "אני חרא, אבל חרא טוב" היית נוהג להגיד לי.
היינו נפגשים מידי יום. היית בא והולך. ואני כל יום הייתי מקווה שיגיע הרגע ובו תתרכך. שמשהו בך ישבור את כל אותן חומות בהן הקפת את עצמך.
לפני מספר שנים חווית אובדן גדול באחד מפיגועיה הגדולים שמדינת ישראל חוותה. אני לא רוצה לספר על הפיגוע שמא מישהו יקשר אותך ובכך יחשוף את שמך. אך יאמין לי כל מי שקורא כאן, שהיה זה אסון כבד לך ולמשפחתך.
היית גבר צעיר כשזה קרה, ואמנם בחלוף השנים החזקת את משפחתך ואף הקמת משפחה משלך, אך מעולם לא נרפאת מאותו יום נורא.
החלטת להדחיק את הכאב שלך, ולצלול עמוק למען הצדק עבור משפחתך, עבור יתומים כמוך, ועבור השמחה, שהיא, היא מורשת הורייך. אבל אתה לא באמת שמחת מאותו יום נורא.
הרגע בו השתנו חייך
התיישבתי לכתוב לך, כי עכשיו רגע לפני שגלעד שליט משתחרר בתמורה למי שלקח את חיי משפחתך, אני רואה אותך בטלוויזיה ובעיתון, רואה את אותן עיניים כבויות שלא מצאו וגם כנראה לא יימצאו להן מנוח. אני רואה אותך מנסה להיאבק את טיפת הלחימה האחרונה שנותרה, ואני מהצד מביטה.
לא דיברנו כבר ארבע שנים, אך אני יודעת בדיוק מה מתחולל לך בראש, אני יודעת שאתה לא תוותר ולא תנוח עד שיעשה צדק. זו תכונה שתמיד אהבתי בך, אבל גם תמיד הפחידה אותי בך. כי לצערי אחרי שאדם עובר את מה שאתה עברת, באמת כבר אין ממה לפחד.
ואני יושבת ומביטה בך בטלוויזיה, ואני רק רוצה להגיד לך שאני פה ושאני איתך, אבל אני לא באמת יכולה. אני כל כך מאושרת מכך שגלעד שליט חוזר הבייתה. אני כה נרגשת מכך שהעם שלנו הגיע לרמה כזו של אחדות בנוגע לנושא מסוים. אני באמת שמחה.
אבל השמחה שלי מהולה בעצב שלך. כי אני יודעת שאין מילים, ואין מעשה ואין דבר שיכול להשיב לך את מה שאיבדת. גם לא נקמה.
ואני רק רוצה שתדע, שגם כאן מהצד. בחיים שלי הרחק מהחיים שלך, אני עוד אוהבת ומתגעגעת. ומקווה שיגיע היום שהכאב או לפחות הכעס יידהו קצת.