תשעה חודשים הם גדלים לנו בתוך הבטן. יש איזה רגע בו אפשר ממש להרגיש את התנועה, את הבעיטות, לעתים כף רגל קטנה מנסה להתמתח בתוכך, מבקשת להגדיל את מרחב הקיום שלה.
אנחנו הופכות אחראיות להם מרגע שהם נוצרים בתוכנו. בוחרות להיות מחויבות להם מהמקום העמוק ביותר בנפשנו, במהותנו. אנחנו עוטפות אותם באהבה ועל זה מוסיפות צמר גפן. לומדות לתווך להם את המציאות, מנסות להקהות את כאבם, מנסות לייצר להם עולם מוגן בתוך עולם רועש ומסוכן.
אנחנו מסתכנות עבורם, עושות מעשים שלא העזנו וחלמנו שנעשה אי פעם בשביל מישהו. אחרי הכל: אין לנו ברירה, אין לנו בחירה. זה הגורל שלנו. הגורל המשותף להם ולנו. הילדים שלנו.
הבטחות שאי אפשר לקיים
אבל בעצם אנחנו מבטיחות להם הבטחות שאי אפשר לקיים. אנחנו מבטיחות לילדים שלנו, הרכים, שתמיד נהיה שם לצידם, שנשמור ונגן עליהם. מבטיחות שהכול בסדר, שלא ידאגו כי יש מי שדואג בשבילם. אנחנו.
אבל ההבטחה הזו היא ללא כיסוי. המציאות, לעתים, חזקה מהישג ידינו. יש סיטואציות שמתרחשות בחייהם שאי אפשר לפתור באמצעות טלפון למורה. מהרגע שהילד שלנו יוצא לעולם, לרחוב, שם הוא לבד. אי אפשר להיות אתו בכל מקום, בכל רגע נתון.
"ילד עד גיל 9 לא חוצה כביש לבד". זה שלט שתלוי אצלנו כמעט בכל רחוב בשכונה. והנה, הוא בן 9. ועכשיו מה, האם הילד שלי יכול לחצות לבד כבישים? והאם הנהג השיכור או הפזיז יודע את זה? האם כל הגורמים שנמצאים שם בחוץ ושבאים אתו במגע מחויבים לשמור עליו ולנהוג באחריות כלפיו?
כמו הרבה אימהות, גם אני עוקבת כבר חמש וחצי שנים אחרי אביבה שליט, אימא שנאלצה להתמודד עם המציאות האכזרית של החיים במדינת ישראל. אולי המציאות הזאת אינה ייחודית לישראל בלבד, אבל זה לא משנה.
הילד שלה, גלעד, התגייס לצבא. זה מה שאנחנו מגדלות את הילדים שלנו לעשות כשהם בני 18: למלא את חובתם האזרחית. והנה, יום אחד, הילד שלה הפך להיות דמות ציבורית. הפך להיות ייצוג, קלף מיקוח בסכסוך האלים שמתרחש כאן מאז הקמת המדינה.
מאותו רגע, חייה אינם חיים. אני משערת שזה דבר שאימהות מבינות יותר טוב מאבות. אני סבורה שיש דברים בקשר בין אימא לבן שאבות לא יצליחו להבין. ואני לא מתיימרת להבין אפילו חצי דבר ממה שעובר על אימא שמאבדת את היכולת להגן על הבן שלה. אבל אני יודעת שאין תחושה נוראה מזו בכל העולם כולו.
כשצעדה, ביחד עם נועם, למען גלעד וסירבה לחזור הביתה, גם אני צעדתי אתה. וגם אני המתנתי. וחמש וחצי שנים לא נותר לעשות דבר חוץ מלשבת ולחכות לילד שלך ? גם אם הוא חייל ? שישוב הביתה. והתקווה נחלשה והייאוש גבר.
רק אלוהים יודע אילו מחשבות עברו בראשה, איך הניחה את ראשה על הכר בלילה ביודעה שגורלו של בנה נתון בידי מישהו זר. אין בעולם אימא שלא מבינה את הכאב הזה של אביבה שליט. אין בישראל כולה אימא אחת שלא מהרהרת לעצמה ברגע של חולשה: מה היה קורה אם זה היה הבן שלי?
הנס הזה מהול בכאב אין סופי
והנה: היום שלו צפתה וייחלה ועבורו לחמה, הגיע. גלעד חוזר הביתה. ובעיניי מדובר בנס. הידיעה שמאבקה של אימא, גם בעולם בו אנו חיים, מאבק כנגד כל הנסיבות וכל הכוחות, המאבק הזה נושא פירות, בעיניי הידיעה הזאת היא נס. נס של תקווה. נס של הבטחה שלא הופרה בין אם לבנה.
בקשר בין אם לבנה, יש רצון עמוק לקיים את ההבטחה הזו, לגונן עליהם, לשמור עליהם ותמיד להיות שם לצידם. הסיטואציה של משפחת שליט, היא קיצונית וחריגה. ואני בטוחה שברגע שגלעד יכנס הביתה, אביבה תתחיל משימה חדשה, לאפשר לו לבנות חיים ולהשתקם.
אני מזכירה לעצמי את ההבטחה האימהית הזו, גם בסיטואציות הבנאליות של היום-יום. כמה מאתנו תאלצנה להתמודד עם סיטואציה דומה לזו שאביבה שליט עמדה בה? בודדות.
אבל במצבים היומיומיים שבין אם לבנה אנחנו עומדות ונבחנות מדי יום ביומו. גם שם, בעיקר שם, ברגעים שלא מגיעים לכותרות העיתונים, רצוי לא לשכוח את ההבטחה. מול הבחירות הבסיסיות של הילדים שלנו: מקצוע, מקום מגורים, בת זוג. גם שם, חשוב לשמור על ההבטחה האימהית. כי בהבטחה הזו טמון המפתח להצלחה שלהם ולחוסן הנפשי שלהם. ובמבחן הזה אנחנו עומדות יום יום.
יחד עם השמחה הגדולה לקראת שובו של גלעד והשלטים "כמה טוב שבאת הביתה", אני לא יכולה שלא לחשוב גם על אותן אימהות שכואבות כאב נורא, כאב אין סופי, כאב של שכול. שכול אכזרי, שכול שהוא תוצאה של מוות אלים בפעילות טרור.
בצד השני של הנס יש 1027 אנשים שפגעו בחייהם של בנים אהובים ויקרים לא פחות משגלעד יקר ואהוב לאביבה. אבל אם תשאלו אותי מה הוא המספר הזה, 1027, עבורי – המספר הזה הוא סמל, סמל לעובדה שניסים עולים ביוקר.